קניות באינטרנט עוד הרבה לפני שהיה קיים האינטרנט או אמזון

איך מצטיידים בכל מה שאין בנמצא אלא רק מעבר לים? איך משיגים לבוש אירופאי במזרח הרחוק ובזמן מלחמה איך קונים מתנה לילד ליום ההולדת כשאין בכלל חנויות שמוכרות צעצועים?

לכל השאלות האלה הייתה תשובה בתקופה שלנו בסין. הקהילה האירופאית בעיר שלנו הייתה מאד קטנה וכמעט כולם היו קשורים בדרך זו או אחרת לקונסוליה האמריקאית בעיר. המשפחה שלנו הייתה קשורה גם קשר חברי למשפחת הקונסול. הבת שלו שצעירה ממני בכשנתיים ואני היינו ממש חברים. אצל הקונסול היו כל מיני קטלוגים של חנויות כלבו אמריקאיות שמתוכם אפשר היה להזמין כל מה שבא לך. אבל משלוח לסין כמובן אין. (את פדקס עדיין לא המציאו). אבל דואר דיפלומטי היה. אחת לתקופה היו מגיעים שקים של דואר דיפלומטי שכללו גם את ההזמנות שלנו. לא תמיד הכל.

הבעיה הייתה שהדואר הדיפלומטי הגיע בדרך הים ואף פעם לא ידעת מתי תגיע האוניה, אם בכלל.

הייתה בבית הקונסול גם מעין חנות בה יכולת לרכוש כל מיני סדקית. וכשביקשו פריט שלא היה בנמצא קיבלת תמיד את התשובה When the ship comes, ביטוי שהפך אצלנו למושג עבור כל מה שלא היה בנמצא, וכאלה היו למכביר במשך שנים של מחסור.

התאור של גדעון הוא מזכרונותיו של ילד באותה תקופה.

אשתו של הקונסול, Frances Patch, או כפי שגדעון הכיר אותה, פראן, כתבה את קורות התקופה הזאת והתאור שלה מציג מצב מסובך בהרבה ממה שיכול היה ילד לראות.

אחרי המלחמה היתה דיירן תחת שלטון סובייטי ומערכת סינית שפעלה בחסות הסובייטים. כל דבר היה תלוי ברצונם הטוב של הסובייטים ובנכונותם לסייע. נכונות זו לא היתה קיימת תמיד. מעבר לכך עדיין התנהלו קרבות בין אנשי סין הלאומנית וסין הקומוניסטית. קווי האספקה היה מנותקים ורק מעט היה מגיע לעיר.

קצינים ופקידים סובייטים מקבלים פני אניה אמריקנית בנמל דיירן, דצמבר 1946

האניה אליה מתייחס גדעון במשפט When the ship comes היתה אניה שעל סיפונה היה מגיע בלדר עם שקי דואר דיפלומטי. היתה זו כמעט התקשורת היחידה עם העולם החיצון של הזרים שישבו בדיירן. אמנם היו אניות סיניות ששטו מדיירן לקוריאה ולנמלים סינים אחרים ואוניות סובייטיות ששטו מדיירן לוולדיווסטוק, אך אלה גם אלה לא לקחו על סיפונן דואר אמריקני או זר אחר. הדואר: מכתבים וחבילות היה כולו תלוי בהגעת הבלדר.

מיומנה של פראן עולה שהציפיה היתה שאניה עם בלדר תגיע אחת לחודש. במושגים של אותה תקופה, זה נחשב זמן סביר. מכאן מידע המבוסס על זכרונותיה של פראן. הם הגיעו לדיירן ביוני 1946 על סיפון אניה אמריקנית שגם הביאה דואר דיפלומטי. יולי עבר ואחריו גם אוגוסט וספטמבר ואין אניה, אין בלדר, אין מכתבים ואין חבילות. אניה ובלדר הגיעו רק בתחילת אוקטובר, ארבעה חודשים אחרי האניה הקודמת. הסובייטים הודיעו שמעתה יגיעו הבלדרים באניות סובייטיות משנחאי וכך אכן קרה בנובמבר ודצמבר 1946 ובינואר 1947. אז הודיעו הסינים שהם אינם מסכימים לסידור הזה מכיוון שלא מקובל עליהם שאוניות סובייטיות יעבירו סחורה ואנשים בין נמלים סינים (שנחאי ודיירן). במרץ 1947 עוד הגיע בלדר אחד ומאז לא הגיעו אניות עד יולי. ביולי הגיעה אניה סובייטית משנחאי ועל סיפונה בלדר. עד לדצמבר 1947 לא הגיעה אף אניה. רק בינואר 1948 התחדש הקשר ומאותו מועד הוא התקיים אחת לחודש.

ראוי לקרוא את הקטע הזה שוב ולהבין שכל הקשר של אנשי הקונסוליה, אבל גם של הזרים בדיירן, ביניהם ההורים שלנו, עם העולם החיצון היה תלוי באניות האלו. כפי שכותבת פראן, יום הגעת האניה היה יום של התרגשות אדירה כאשר קודם כל הפרידו בין הדואר הדיפלומטי והדואר הפרטי. זה כלל את ההזמנות שנשלחו לפעמים חודשים לפני כן, עתונים - ישנים - אבל אחרים לא היה. מכתבים שיש לקרוא ולענות עליהם לפני שהבלדר יצא שוב לדרכו ומי יודע מתי יגיע שוב.

קשה מאד לתאר לעצמנו מצב כזה בעידן הטלפון הסללורי והאינטרנט.