לנהל סופרמרקט

במלחמת יום כיפור עדיין גרנו במצפה רמון. עם פרוץ המלחמה לא איתרו אותי ולכן גם לא גויסתי לשירות מילואים. הישוב התרוקן כמעט כולו מגברים וההרגשה הייתה מוזרה. גם העבודה במצפה הכוכבים הופסקה ודי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

יום אחד נקראתי אל ראש המועצה – צבי הזן ז"ל והוא ביקש ממני לקחת על עצמי את ניהול הסופרמרקט שמנהלו ועוד עובד גויסו לשירות מילואים. הייתה בעיה ארצית קשה שכן כמעט כל המשאיות בארץ גויסו לטובת דחיפת אספקה לחזית. כפועל יוצא היה קשה להביא אספקה לסופרמרקט שלנו, ורק לעיתים הצליחו לגייס אחת כזו שתדחוף אספקה מהמחסנים בבאר שבע אלינו במצפה רמון. אנשי המועצה בדקו ומצאו שבמצב הקיים בסופרמרקט אין שום סיכוי לקלוט את האספקה שהייתה בדרך. זו הייתה הסיבה הראשונית לכך שהתבקשתי לעשות שם סדר. היה שם מחסן גדול שהיה מלא בבקבוקים ריקים. אז עוד השתמשו בבקבוקי זכוכית שחזרו לשימוש חוזר. גם כאן בהיעדר משאיות לא היה מי שיאסוף חזרה את הבקבוקים הריקים אל הספקים. מעבר לכך בהיעדר מי שישמור על עבודה מסודרת הבלגן היה גדול.

גייסתי כמה נערים וביחד סידרנו את המחסן והמרתף ששימש אף הוא כמחסן ויצרנו מצב שיאפשר לקלוט את האספקה שהייתה כבר בדרך. חשבתי לתומי שבזה נגמר הסיפור אבל ראש המועצה ביקש שאשאר ואמלא את מקומו של מנהל הסופרמרקט עד שהעניינים יסתדרו. כמובן שלאור המצב הסכמתי.

כאן למעשה מתחיל הסיפור שלי כמנהל הסופרמרקט. מכיוון שכולם הכירו את כולם לא הייתה בעיה לקבל שיתוף פעולה משלושת העובדים שנשארו ושהיו צמאים למישהו שינחה אותם.

נזכרתי בכתבה מצולמת בשבועון Life מלפני שנים רבות אשר הראו בה מה עושים בסופרמרקט כדי שהלקוחות ינהגו על פי רצון ההנהלה מבלי שירגישו בכך. חשבתי לעצמי שיש כאן הזדמנות לראות "בחי" אם זה באמת עובד. מכיוון שבזמן מלחמה הנטייה היא לאגור ולרכוש כל מה שיש, ואת זה צריך למנוע, נוהגים להציג את הסחורה כאילו שיש שפע. דבר זה מתקבל על ידי סידור המדפים כשכל הסחורה נדחפת קדימה ומתקבל הרושם שאין מחסור. זה מביא להרגעת הלקוחות והם לא "חוטפים". בסיור במחסן מצאת הרבה מוצרים שלא הוצאו משום מה למדפים. יש לזכור שההקפדה על פגות תוקף לא כל כך מעניינת בזמן מלחמה. הוצאתי הכל למדפים (כולל צנצנות קוויאר). ואכן לקוחות שנכנסו לסופרמרקט התפעלו מהשפע ושיש אפילו קוויאר. הLife התחיל לצבור נקודות. גם את שיטת הסלים ליד הקופה לא הכירו עדיין במצפה רמון. מצאתי במחסן כל מיני שימורים בכמויות קטנות. שפכתי את כולם בערבוביה בסל ליד הקופה וכעבור יומיים הסל התרוקן.

במצפה רמון היו מספר משפחות נתמכות סעד. אלה קיבלו שוברים איתם יכלו לרכוש מזון בסופרמרקט. הסידור היה שהם אינם עוברים דרך הקופה אלא דרך המנהל שמתחשבן איתם, והתפקיד הזה נפל עלי. יש לזכור שכולם הכירו את כולם ולכן קשה היה לסחור עם השוברים ורק הנצרך עצמו יכול היה להשתמש בשוברים.

יום אחד מגיע אלי אחד מאלה, כדי לסגור חשבון. בעגלה היו לו חמישה בקבוקי ערק. מבחינת הסכום זה היה בסדר אך מבחינת ההיגיון (שלי) לא. הכרתי את האיש וידעתי שבבית מחכים חמישה ילדים רעבים. יכולתי לעבור לסדר היום אבל הרגש לא נתן לי. הוריתי לו להחזיר את הבקבוקים למדף ולקרחת במקום, מצרכי מזון למשפחה. כצפוי, הייתה התפרצות של זעם ואיומים. בסופו של דבר אישרתי לו בקבוק אחד ובא לציון גואל.

היגע ילד וביקש לרכוש שתי "פקטות" של סיגריות. בקופה מכרו רק חפיסות בודדות ולכן הוא הגיע אלי. שאלתי אותו מי מעשן כל כך הרבה והוא ענה "אבא". הכרתי את האיש וידעתי במקרה שהוא בכלל לא מעשן. הבנתי שמי ששלח אותו הוא בעל המכולת המתחרה בסופרמרקט ושכנראה נגמרו לו הסיגריות. הרמתי טלפון אליו ואמרתי לו שאני מוכן לשתף איתו פעולה אבל בתנאי שהדבר יעשה ביושר, וכשלי יהיה חסר משהו הוא יעזור לי להשלים. הוא קיבל כמובן את הסיגריות, אפילו בהנחה, ושיתוף הפעולה המשיך כל עוד ניהלתי את הסופרמרקט.

השחרור של מנהל הסופרמרקט משירות המילואים התמהמה ולי זה כבר הספיק. התקשרתי להנהלה וביקשתי שישחררו אותי. ביקשו ממני להמתין עוד כמה ימים ודרך אגב הציעו לי את התפקיד כקבוע. סירבתי בנימוס ואכן תוך כמה ימים הגיע מחליף, ואני גויסתי סוף סוף לשירות מילואים.

אכן התנסות מעניינת.