המסע למצפה רמון

במסכת הנדודים שלי ממקום עבודה אחד למשנהו, הגעתי גם למצפה הכוכבים של אוניברסיטת תל אביב שהוקם בין ההרים שבסמוך למצפה רמון. לשם כך היה עלי לעבור ולגור עם משפחתי במצפה רמון – משמע לעבור דירה. זה קרה בקיץ 1972.

האוניברסיטה עשתה כל שביכולתה כדי שהמעבר יהיה חלק, ואפילו הסכימו לסדר לי משאית עם סבל שיבצעו את ההעברה.

הגיע היום והמשאית הגיעה. זו הייתה משאית ישנה כמו שרואים בתמונות של "חומה ומגדל". תכולת הבית הייתה ארוזה ברובה בארגזי תה שסופקו לנו מראש והטעינה החלה. את דליה והבנות שלחתי מראש בתחבורה ציבורית ואני הייתי אמור להצטרף למשאית. רכב משלנו לא היה. כשהכול הועמס על המשאית יצאנו לדרכנו. הכול עבר חלק וללא תקלות עד שהגענו למחצית הדרך בין באר שבע לדימונה. פתאום קולות של ירי אוטומטי. נורא נבהלתי והעפתי מבט כלפי הנהג שהיה אדיש לגמרי שרק אמר: "הלכה החגורה". אכן נקרעה רצועת הגומי שמניעה את האלטרנטור ומשאבת המים, וחלקים ממנה היכו בחופת המנוע. כך אי אפשר להמשיך לנסוע כי המנוע יתחמם מיד ויתקלקל. על פי האדישות של הנהג הייתי בטוח שיש לו רצועה חלופית בארגז הכלים אך לא. מה עושים באמצע המדבר? לא היו טלפונים סלולאריים כדי להזעיק עזרה. גם שרות גרירה לא היה קיים עדיין. את כמות כלי הרכב שעברו בכביש אפשר היה לספור על כף יד אחת. לנהג האדיש שלנו היה פתרון. הוא הוציא מכיסו אולר, פרם חתיכת חבל ויצר ממנה רצועה שהספיקה כדי להפעיל את משאבת המים ולנסיעה עד לדימונה. שם מצא מוסך שהתקין רצועה מתאימה וחדשה. הייתי בטוח שהנהג ירכוש לעצמו רצועה רזרבית, אך לא. "לא צריך. יש חדש" אמר.המשכנו בדרכנו לכיוון מצפה רמון והגענו בשלום.

אבל כאן התחילה צרה חדשה. זו הייתה דירה של חברת "עמידר", כמו כל דירות השיכון שבמצפה רמון, שאחזקתן היתה באחריות "עמידר". כדי למנוע ונדליזם בדירות שאינן מאוכלסות, היה נהוג לשפצן ברגע האחרון, לפני האכלוס. במקרה שלנו זה לקח קצת יותר זמן. הצבעי שעבד בדירה הרגיע: "הסלון מוכן. תפרקו את הכול לשם". הנהג והסבל התחילו לפרוק ורק אז שמתי לב שדליה והבנות אינן בדירה, כפי שקבענו מראש. הסתבר שהן התארחו אצל שכנים בקומה מתחתנו. אבן נגולה מעל ליבי. הנהג והסבל עבדו בקצב וכל הכבודה הוצבה בסלון הדירה. כאן לא נגמרה הסגה. הנהג אומר לי "תרוקן את ארגזי התה. אני צריך להחזיר אותם לתל אביב ולא אבוא לכאן עוד פעם במיוחד". למזלי לא הכול היה ארוז בארגזי התה. התחלתי לרוקן את הארגזים ובלית ברירה שמתי את תוכנם על הרצפה. הנהג והסבל לקחו את הארגזים ונסעו לדרכם. זו הייתה תחילת שהותנו במצפה רמון שנמשכה כחמש שנים.