איך עברתי משריון ל"גולני"
- דן אשבל
- 11 באוג׳ 1968
- זמן קריאה 3 דקות
התגייסתי לצה"ל בקיץ 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. אם בשנות ה-60, כאשר התחלנו לחשוב על מה נעשה בצבא, חשבתי להצטרף ללהקה צבאית אחרי שנים בתאטרון ילדים, באה מלחמת ששת הימים וטרפה את הקלפים. אחרי הנצחון הגדול וההקרבה בהגנה על עצם קיומה של ישראל, נראה לא ראוי ללכת ולהיות בלהקה צבאית. קברתי את החלום והתכוננתי לגיוס.
באותם ימים לא היה לנו מושג מה נעשה בצבא. לא היו קד"צים ו/או מיונים ליחידות מסוימות, פרט לקורס טיס ולזה, ידעתי, שלא יקחו אותי.

יום הגיוס הגיע. נפגשנו בלשכת הגיוס בחיפה, ליד "גן הזכרון", עלינו על אוטובוסים ונסענו לבקו"ם. שרשרת חיול, צילומים, זריקות, קבלת מדים ונעליים ומסדרים, מסדרים, מסדרים. מהאוהל ב"שמאל ימין" לחדר האוכל וחזרה.

בין האוהלים הסתובבו נציגים של כל מיני יחידות שחיפשו "מתנדבים". כיוון שכבר הייתי אז חבר של זהבה, זכרתי את משפטו של אבא שלה (סבא פיני), "אל תסרב ואל תתנדב". אז חיכיתי כמו כולם. אפילו הספקתי "לצאת שבת" מהבקו"ם.
בשבוע השני לאחר הגיוס עשו מסדר, קראו שמות ושלחו אותנו לעלות על משאיות. שמענו שכולנו הולכים לשריון. אחרי מלחמת ששת הימים התפרסם ספרו של שבתי טבת, "חשופים בצריח" שהעלה מאד את קרנו של חיל השריון. טוב, אז שיהיה שריון. במשאית היו כאלה ש"מבינים" והם אמרו שצריך להשתדל לא להגיע לחרמ"ש כי זה לא שריון ולא חי"ר ובכלל לא משהו. הטוב ביותר, אמרו המבינים, זה להגיע ל"שוטים" (לא המילה הנרדפת לטפשים, אלא רבים של שוט) כפי שנקראו בצה"ל טנקי הצנטוריון. היה ידוע שבכל טנק כזה יש שקע ל"מזלג חשמלי", כדי לעשות תה. הצנטוריון היה טנק בריטי. בעדיפות שניה היו ה"מגחים", שמם העברי של טנקי הפאטון האמריקנים.
רגע ראשון במדים
עם הגיענו לבסיס נלקחו מאתנו הכומתות שקיבלנו בבקו"ם וקיבלנו כומתה שחורה (בלי מסע כומתה). אני ואלה שהיו אתי קיבלו כותפות ירוקות והסתבר ששויכנו ל"שוטים". טוב. הטירונות אמורה היתה להתחיל בתחילת ספטמבר, כך שהעסיקו אותנו בכל מיני עבודות ובעיקר שוב: מסדרים, מסדרים, מסדרים.
באחד המסדרים קורא המפקד, "אבלס ולובלינר ללשכת המ"פ". המ"פ היה אולי דרגה אחת לפני אלוהים. התייצבנו לפני משרדו וחיכינו בחיל ורעדה. לא היה לנו מושג מה מצפה לנו. כשנכנסנו למשרד, נתן לנו המ"פ את התיקים האישייים שלנו ואמר: "קחו את הציוד שלכם ותתייצבו מיידית ב"חסה". לא היה לנו מושג במה מדובר ואפילו מה ואיפה זה "חסה". הסבירו לנו שזו מפקדת החטיבה. איך מגיעים לשם? בטרמפים, כמובן.
הגענו ל"חסה" שני טירונים חדשים לגמרי האחד (אני) מחיפה והשני (יעקב לובלינר) מצפת. התייצבנו בשלישות. השאלה הראשונה שנשאלנו היתה, "כבר עברתם אימון נשק"? עליה ענינו ביושר, "לא". "אם כך אז תתייצבו מחר (מדובר ביום שישי) במפקדת פיקוד צפון ב"נצרת". פרוש הדבר היה שיש לנו ערב חופשי. ללובלינר היתה משפחה בתל-אביב ולי היתה חברה שגרה אצל קרובי משפחה שלה בבת-ים. נפרדנו ונסענו כל אחד לדרכו. אני הפתעתי את זהבה בבית של אדי ויפה ששון. לא היתה דרך להתקשר מראש וגם לא היו לנו טלפונים ניידים. זהבה ממש הופתעה לראות אותי בפתח הדירה ואני, מרוב התרגשות, כמעט התעלפתי. לקבל חופשה כזאת כ"טרום טירון" היה משהו שאיש לא פילל לו.
בוקר יום שישי. לובלינר ואני נפגשים ומתחילים לנסוע בטרמפים למפקדת פיקוד צפון בנצרת. כבר היה לנו מספיק "שכל" לא למהר יותר מדי. הגענו לפיקוד לקראת הצהרים. שוב אותה שאלה "עברתם אימון נשק"? ושוב אותה תשובה שלילית. כבר הבנו שאם נענה בחיוב, ישאירו אותנו בבסיס לשמירה. "אם כך, תתייצבו ביום ראשון בבוקר במחנה "בן-עמי" ליד עכו. אתם מוצבים לחטיבה 1. לא לובלינר ולא אני ידענו ש"חטיבה 1" זה גולני. האמת שזה גם לא היה משנה הרבה. מה שהיה באמת חשוב היה שיש "שבת" בבית ושאראה את זהבה.

הגיע יום ראשון. בשלווה ונחת ירדתי לרחוב הנביאים בחיפה. עליתי על אוטובוס 271 הנוסע לנהריה וירדתי במחנה "בן-עמי". לובלינר גם הגיע. שלחו אותנו ללשכת המ"פ. לפני לשכת המ"פ עמדו שניים, טירונים כמונו, נראה היה שחיכו לנו. כשהגענו ונודע להם מי אנחנו אמרו לנו "תנו את הכומתות השחורות" ונתנו לנו את הכומתות הירוקות שלהם. הגעתי ל"גולני".
בדיעבד נודע לי מה קרה. (אז) אל"מ מרדכי ציפורי היה מפקד ביה"ס לשריון. הוא רצה שהבן שלו ישרת בשריון והבן רצה לצרף אליו חבר. מכיוון שהגיוס כבר נגמר וכל חיל קיבל את "מכסת" החיילים שלו, היה צריך להעביר שניים תמורת שניים. אבלס ולובלינר היו אלה שעלו בגורל.
שבת בבסיס, כותב הביתה
コメント