סיפורו של ארגז עץ

עם סיום מלחמת העולם השנייה, גם במזרח הרחוק, כמו בכל העולם, החלה תנועה של פליטים . בשנחאי שבסין היה גטו שבו התגוררו יהודים. עם סיום המלחמה הפך למחנה פליטים שדרכו עברו כל היהודים מהאזור בדרכם לישראל או לארצות הברית, בניצוחה של הסוכנות היהודית.

גם אנחנו הגענו לשם והמתנו לתורנו (כמה חודשים). לרוב האנשים לא היה במה לארוז את מעט הכבודה שהייתה להם, מצא לעצמו נגר יהודי חכם פרנסה ובנה לאנשים ארגזים מעץ. (אני עזרתי לו ביישור מסמרים עקומים ומשומשים והוא השתמש בהם בשימוש חוזר.)

כמו כולם, גם אנחנו הזמנו אצלו ארגז כזה. לאחר שהיעד שלנו היה סגור (ישראל- סיפור בפני עצמו) ארזנו מה שאפשר ושלחנו את הארגז לדרכו. מסע ארוך דרך הים שנמשך כמה חודשים.

כבר גרנו בשיכון עירוני במפרץ חיפה כשהארגז הגיע. ארגז יפה שחבל לזרוק ולכן הוא הוצב כלאחר כבוד ליד דלת הכניסה לדירה. לא היה בו שימוש מיוחד למעט אחסון כלי הגינה.

היו לנו שכנים שהייתה להם כלבה מגזע בוקסר (עופרה) שהרביתי לקחת אותה לטיול ברחבי הדיונות בסביבה. כמעט בכל טיול כזה היא מצאה צב ומביאה אותו אלי. התחלתי להביא את הצבים הביתה והכנסתי אותם לארגז. דאגתי להם למים ולעשב טרי. גם קליפות של ירקות נוספו לארוחה. כל יום כשחזרתי מבית הספר הייתי קודם כל בודק מה קורה אצל הצבים.

ככל שהכלבה היתה מרבה במציאת צבים, כך גדל מספר הצבים בארגז. נראה שכל הצבים נהנו מהתנאים.

הארגז בפתח הבית ולידו החתולה "מולי" על הארגז כתוב MARSEILLE

יום אחד כשחזרתי מבית הספר, מצאתי את הארגז ריק מצבים. שאלתי את אמא מה קרה? היא ענתה שהצבים טיפסו על דפנות הארגז והיו נופלים ומשמיעים רעש גדול. מכיוון שנמאס לה מהרעש ומלהפוך את הצבים שנפלו על הגב, היא החליטה, ושחררה את כולם לטבע. בעצב רב הפסקתי להביא צבים הביתה ושחררתי אותם ישירות לטבע אחרי שהכלבה (עופרה) מצאה אותם.

כשעברנו לחיפה, הוצב הארגז במרפסת והיה למקום המרבץ הקבוע של עופרה ואח"כ של בירי