"תליין קפיטליסטי" נסיעת לילה ואי ידיעה

כאשר היינו בשגרירות בבון, כלל תפקידי הרצאות בפני קהלים שונים: מאוניברסיטאות, דרך מתנ"סים, מפלגות, חוגים ועד לקבוצות שהתכוננו לנסיעה לישראל. היה זה אחד החלקים היותר מעניינים והיותר מאתגרים בעבודה שלי בבון. ההרצאות התקיימו בכל רחבי גרמניה וכללו נסיעות ארוכות ברכבת, בטיסות אבל בעיקר נסיעות ברכב הפרטי. לעתים, כאשר היה סמינר של סופשבוע היו מצטרפים אלי זהבה, איל ועמית.

בזמן ואחרי מלחמת לבנון (1982) גברו הבקשות להרצאות אבל גם גברו המקרים בהם הפריעו בהרצאות ו/או מנעו את קיומן. המצב החריף אחרי הטבח בסברה ושתילה בלבנון בספטמבר 1982. הסיפור הזה מתרחש בתקופה זו.

לשגרירות הגיעה פניה מהכומר שעמד בראש ארגון הסטודנטים האוונגלים באוניברסיטת מארבורג וקבענו הרצאה ליום חמישי ה2.12.1982.בתחילת אותו שבוע מתקשר אלי הכומר ומספר לי שביום ההרצאה תתקיים בעיר הפגנה גדולה נגד ישראל. סיכמנו בינינו שהפגנה איננה סיבה לביטול ההרצאה. ממשיכים כמתוכנן. ביום שלישי, יומיים לפני ההרצאה, מצלצל הטלפון במשרד שלי. בצידו השני של הקו מישהו המציג את עצמו כאיש הBKA (השב"כ הגרמני). "האם בכוונתך להרצות במארבורג בעוד יומיים"? הוא שואל. אחרי תשובתי החיובית הוא מודיע לי שמתארגנת בעיר הפגנה נגדי. את זה כבר ידעתי ואז הוא מוסיף, "לידיעתך, מי שרשם את ההפגנה במשטרה מקורב לחוגי הטרור". נסיונותי לקבל מעט יותר מידע נתקלים בשתיקה והשיחה מסתיימת.

גם עכשיו, שלושים ושש שנה אחרי, אני מרגיש פרפרים בבטן בעת הכתיבה. עם קבלת הידיעה אני יורד לקב"ט ושואל אותו מה לעשות. הוא , מצידו, עונה לי שההחלטה בידי ושהוא איננו מונע ממני לנסוע.

הערת ביניים: כמה חודשים לפני כן קנינו רכב חדש (האופל קדט התכלת שאתה גם באנו ארצה ב1983) ומאד לא רציתי שהרכב ייפגע. ביקשתי מהקב"ט שיאשר לי לשכור רכב, אך הוא אמר לי שמבחינתו אין סיבה. חוזר לחדר, מתקשר לכומר המארגן ושואל, אם יש מקום בו אוכל להחנות את הרכב שלי. הרכב מזוהה, כמובן, עם מספר דיפלומטי. הוא מבטיח שיפנה לי את המוסך שלו ומציע שאקדים לבוא, כדי להתארגן.

על כל ההתרחשויות האלו זהבה איננה יודעת דבר. היא יודעת שאני נוסע להרצאה במרחק של כ200ק"מ מבון. זמן הנסיעה לכל כיוון הוא מעט יותר משעתיים + שעתיים הרצאה. אפשר לדעת מתי אני צפוי לחזור. זכרו שמרגע שיצאתי מהבית, אין תקשורת. על פלאפונים אפילו עוד לא חשבנו אז.

נסעתי. כשאני מגיע למקום אני רואה שמסביבו עומדות ניידות ועשרות שוטרים. אני מחנה את הרכב במוסך ונכנס לשתות קפה בבית הכומר. הכומר מציע שנלך לאולם כדי לבדוק דרכי מילוט, אם יהיה צורך. אנחנו עושים זאת ועומדים בפתח בית הכומר לשוחח. במרכז העיר מתקיימת בינתיים הפגנה רועשת של כ1000 אנשים הנושאים שלטים כמו "תליין קפיטליסטי", "ישראל רוצחת פלסטינים" ודברים דומים. השוטרים עצבניים מאד וכשהמפגינים מתקרבים לאזור ההרצאה, הם דוחקים בי להיכנס לבית הכומר. תגובתי שאני רוצה לראות מה קורה ושאיש איננו מכיר אותי, לא מתקבלת בהבנה.

המקום בו התקיימה ההרצאה במארבורג. משמאל, האולם ומימין בית הכומר

כ1000 אישה ואיש מגיעים לאולם שיכול להכיל כמאתיים. כולם צועקים מנפנפים בכרזות ובדגלי אש"ף. הכומר יוצא לאולם "לבדוק מה אפשר לעשות". הוא מתקבל בצעקות.הצעתו שיישארו ויוכלו לשאול את הנציג הישראלי שאלות, נדחית בבוז. הוא מודיע שהארוע באולם מבוטל וחברי אגודת הסטודנטים האוונגלית מוזמנים לביתו. כ-70 אנשים התכנסו בבית הכומר וההרצאה שלי התקיימה שם, כמובן באחור. במקום להתחיל בשש בערב היא התחילה בשמונה ועד שהסתיימה, היתה השעה אחרי עשר. (לפני עוד שעתיים נהיגה). הוא מציע לי להתקשר הביתה. אני שוקל ומחליט שטוב יותר שזהבה תמשיך לישון מאשר שתדאג על שאני עומד לנסוע מאוחר בלילה.

בסביבות אחת בלילה הגעתי הביתה. זהבה התעוררה ואמרה "דאגתי לך נורא". אני עניתי "ולא מהסיבה הנכונה" הסתובבתי ונרדמתי. בבוקר, זהבה קמה, הביאה את הילדים לביה"ס ובאה לשגרירות לעבוד כרגיל. כשנכנסה לשגרירות קיבלו כולם את פניה בדאגה ושאלו, "נו, דני חזר הביתה בשלום". רק אז נודע לה כל הסיפור.

דיווחים בתקשורת על הארוע. בידיעה ב"הארץ" גם השם שלי וגם מקום הארוע שגויים. חוץ מזה הכל נכון