מחיל האויר לחיל המודיעין

כשחושבים על זה אז הסיפור של דני על דרכו לגולני מזכיר לא במעט את הסיפור הזה.

בזמנו היה מקובל שבוגרי בית הספר המקצועי במגמה לאלקטרוניקה מתגייסים לחיל הקשר. ישנו מסלול קבוע שבו אחרי הטירונות בה"ד 4 עוברים השתלמות של חיל הקשר ומוצבים לשירות כטכנאי קשר באחת ממעבדות החייל. בכך היקנו למתגייסים ניסיון מקצועי שישמש אותם אחרי השירות בצה"ל.

מהמחזור שלי היינו שניים, איתן הולנד ואנוכי, שהתנדבנו לקורס טייס שמקבל כמובן עדיפות.

כך התנתקנו מהחברים שלנו למחזור.

בקורס הטייס משכנו יחד והודחנו מהקורס באותו יום. שנינו לא היינו כנראה מספיק טובים בטיסה.לאחר חופשה קצרה התייצבנו אצל קצינת מיון בחיל האוויר שהציעה לשנינו לבחור בין בקרה למבצעים. זאת בגין שעות הטיסה שצברנו, (כ-40 שעות). ענינו שאין לנו עניין ושאנחנו למעשה בוגרי מגמה לאלקטרוניקה ומבקשים לעסוק במקצוע. שימו לב שאני משתמש ב"רבים" מכיוון שאיתן ואני עושים את כל הדרך יחד.הוסבר לנו שמכיוון שלא למדנו אלקטרוניקה בבה"ד2 איננו יכולים להמשיך ולשרת בחיל אלא רק כאנשי בקרה או מבצעים.

הגורל נחרץ והוצבנו ביחידת מעבר בצריפין. זהו מקום בו עוברים כל החיילים שעוברים מחיל אחד למשנהו, כולל מי שנשלח לכלא לתקופה שמעל 30 יום. פרט שיעניין בהמשך.כשהגענו לשם והתייצבנו בפני קצין המיון הוא הצהיר בשמחה רבה שטוב שהגענו. "אנחנו מעשירים את יחידות גולני בכוח אדם משובח. תעברו קורס מכים וקצינים ותוצבו ביחידות" אמר. היינו המומים בלשון המעטה. הרי הגענו לכאן כדי להצטרף לחיל הקשר. הסברנו זאת לקצין והוא אמר שאין סיכוי מכיוון שחיל הקשר מוצף בטכנאים לעוד שנתיים קדימה. המשכנו ללחוץ וכמוצא אחרון שלח אותנו לחופשה לשבוע. כשחזרנו מהחופשה בה ניסינו להפעיל כל מיני קשרים, שכנראה לא עזרו, נאמר לנו שאחרי עיון נוסף במסמכים הוחלט לנסות למצוא לנו מקום מתאים ובינתיים נשאר מוצבים ביחידת המעבר למשך כשבוע או שבועיים לכל היותר.

אני הוצבתי במשרד ואיתן הופקד על מערכת הכריזה שהשמיעה מוסיקה ברחבי בסיס הקליטה. חופשות קיבלנו מחמישי עד שני, כדי שלא נסבול מהצפיפות ברכבת.

אני קיבלתי תפקיד מעניין. כפי שסיפרתי קודם, גם אסירים לתקופות מאסר שמעל 30 יום עברו כאן. כל אלה נשלחו למאסר על ידי בתי דין. לכל חייל שעבר כאן נפתח תיק והיה חדר מיוחד בו אוכסנו כל התיקים, שהכילו את כל המסמכים המשויכים לחייל, כולל פרוטוקול המשפט. הבעיה הייתה שהפרוטוקולים הגיעו הרבה אחרי שהחייל עבר כאן ובצה"ל כמו בצה"ל מה שלא דחוף, לא עושים. היה ארון ברזל-שתי דלתות שלתוכו פשוט זרקו את הפרוטוקולים. אני קיבלתי את התפקיד לתייק כל פרוטוקול בתיק המתאים של החייל.רוב הפרוטוקולים לא היו מעניינים אבל היו כאלה שהיו מעניינים מאד. אני, בתמימותי, הופתעתי שיש בצבא מקרי רצח, אונס, שוד וכל מיני פשעים חמורים. את הפרוטוקולים האלה הייתי יושב וקורא בעניין רב. (הרי שום דבר לא בוער).הזמן חלף והשבוע עד שבועיים הפכו להרבה יותר, ואין סימן שמשהו זז.

יום אחד, בעודי עסוק בקריאה מעניינת, נכנס לחדר, קצין המיון בסערה ומכריז "מצאתי, מצאתי לכם מקום". שאלתי אם לפחות עבודה כטכנאי אלקטרוניקה, והתשובה הייתה: "כמובן!! ולא אכפת לך איפה??" הבנתי שחשוב לו שאשאל וכך שאלתי "איפה?" והוא ענה בפאטוס גדול: "ב מ ו ד י ע י ן" עניתי "יופי. תודה רבה" ורצתי מהר לאיתן לבשר לו את הבשורה.

מסתבר שקצין המיון היה בעברו בסיירת הדרוזית שהתעסקה עם המבריחים הבדואים ונפצע כשעלה על מוקש.שאיפתו הייתה לעבור לחיל המודיעין אך בשל עברו החליטו שכדאי שלא. לכן הצלחתו להציב חיילים בחיל המודיעין נחשב בעיניו כהישג. לך תדע.

כך הגענו לחיל המודיעין.