תמונות, חליל וצנזורה

עם קום המדינה ועוד שנים אח"כ, בארץ, כולם חשדו בכולם. לכן הייתה צנזורה וכמעט כל הדואר האזרחי שהגיע או יצא אל מחוץ לגבולות ישראל עבר צנזורה. משמע, המכתבים נפתחו, תוכנם נבדק, נסגרו חזרה והוחתמו בחותמת האומרת שהמכתב עבר צנזורה. בצה"ל הליך זה נמשך עוד שנים רבות לגבי כל הדואר שנשלח על ידי חיילים לכתובות אזרחיות, אפילו מכתבי חיילים למשפחות.

להורי היה חבר עוד מתקופת היותם בברלין. שמו היה וולטר פרייס. הוא עבד בצנזורה ולכן נחשב מאד (כמו כיום מישהו מהשב"כ). לכן כנראה יכול היה להרשות לעצמו לעסוק גם בצילום מבלי לעורר חשד. רוב התמונות המשפחתיות שיש לנו מראשית שנות החמישים צולמו על ידו. יאמר לשבחו שהוא היה גם צלם טוב, והתמונות יעידו.

נזכרתי שלוולטר היה אח – רופא עור. הוא טיפל בי במכת היבלות שחליתי בה, בכל מיני שיטות שלא בדיוק עזרו. המחלה עברה אחרי שהייתי חשוף תקופה ארוכה לאבקת גופרית במסגרת עבודה בשדות הטבק בקיבוץ יחיעם.

חזרה לוולטר. בנוסף להיותו צלם הוא התעסק גם בהוראת נגינה בחלילית. כנראה שהיה לו הרבה זמן פנוי. התארגנו שלושה חברים בשיכון ולמדנו אצלו לנגן. הוא דאג לנו ורכש עבורנו חליליות וגם תווים. הוא לימד אותנו בצורה יסודית ביותר קריאת תווים ונגינה נכונה. הגענו לרמה יפה וניגנו מיצירות בך, מוצרט ועוד בשני קולות לפחות. מכיוון שהשיעורים היו אצלנו בבתים נוצר תמיד ויכוח אצל מי יתנהל השיעור. ההורים פשוט נהנו לשמוע אותנו. בשלב מסוים זה התפרק, ואינני יודע למה. אני המשכתי לנגן עוד זמן רב.

כיום כשמזדמנת לי חלילית אני נהנה מאד לנגן בה

בסמינר המוסיקאלי על הדנובה, שהשתתפנו בו לאחרונה, המדריך המוסיקאלי היה מיכאל מלצר אשר בין היתר הוא חלילן אשר ניגן לנו גם בחליליות במהלך הסמינר וזה הזכיר לי נשכחות.