החלפות (במלרע)

תוך פחות משנה מאז עלייתנו ארצה גרנו כבר בדירה משלנו. אמנם קטנה מאד אבל היינו מאושרים שיש גג מעל לראש והוא שלנו.

זה היה שיכון שעיריית חיפה בנתה בתוך הדיונות של מפרץ חיפה בצמוד לאזור התעשייה. השיכון נועד לעולים חדשים ומטבע הדברים כשזו קניה צריך שיהיה לך משהו. יצא שרוב תושבי השיכון היו מיוצאי אירופה, קיבוץ גלויות ממש.

כשנכנסנו לגור התשתיות היו עדיין בבניה, כולל מרכז מסחרי ובית ספר. גם כבישים עדיין לא היו וגמלים רתומים למכשיר שקשה להסביר, ישרו את השטח בין הבתים.

כשחושבים על זה היום, כולם היו חרוצים ודאגו לפרנסה. התופעה הכי שכיחה הייתה שנפתחו חנויות מכל הסוגים בתוך הדירות הקטנטנות. אפילו ספר, סנדלר, גלנטריה, ירקנים ומכולת. כולם המתינו שיפתח המרכז המסחרי ואז יעברו לשם.

אבא המשיך לעבוד בחיפה והגיע לעבודה ברכבת שעצרה במקום שלא הייתה תחנה כלל לטובת תושבי השיכון. כעבור זמן מה הגיע גם קו אוטובוסים אלינו.

מאז שאני זוכר את עצמי קיבלתי דמי כיס. שמרתי וחסכתי ליום שארצה לקנות משהו ולא אצטרך לבקש מההורים. ככה זה כשאתה גודל בתקופת מחסור.

יום ההולדת של אימא התקרב והחלטתי לקנות לה מתנה. הלכתי לגלנטריה שהייתה באחת הדירות הקדמיות ושהכניסה הייתה דרך החלון. הקנייה הייתה קשה מכיוון שהייתי צריך לתמרן בין מה שחשבתי שמתאים לבין סכום הכסף שהיה לי. בסופו של דבר קניתי לה בושם בריח לבנדר שהיא אהבה.

הגיע יום ההולדת ובהתרגשות רבה נתתי לאימא את המתנה ונשיקה. אימא פתחה את האריזה ושאלה מיד איפה קניתי כי היא רוצה להחליף. אני זוכר עד היום את העלבון.

מסתבר שזו הייתה תופעה נפוצה אצלה, לא לקבל שום דבר ולרצות להחליף. כשניסיתי אחרי הרבה שנים להבין את התופעה התשובה יכולה להיות רק אחת.

כמי שחי שנים רבות במחסור היה תמיד חשוב קודם כל לספק את הצרכים של המשפחה, וכל מקור כספי, כולל מתנות, גויס לטובת העניין.

אני חושב שהסיפור הזה מרמז שלא צריך לראות כל התנהגות מוזרה כשלילית. יש תמיד סיבה טובה.