יציאת גרמניה

אילזה לוואלד (Lewald)ופריץ אבלס הכירו בברלין בתחילת שנות השלושים.

אילזה נולדה ב13.9.1907 בעיר ANGERBURG אשר בפרוסיה המזרחית (היום בפולין. בין השנים 1818-1945 חלק של פרוסיה/גרמניה). כילדה, עברה עם משפחתה לברלין

ההורים: גאורג ומהטה, אילזה ואחיה הבכור, אריך בשנת 1916

מתוך האלבומים שבידינו אני מבין שעוד בשנת 1933 היה לאמא (אילזה) חבר אחר בשם קאי. פרט לתמונות יפות מבילוי בחוף הים, אין לי פרטים עליו.

פריץ נולד בהמבורג ב20.11.1906 והיו לו שתי אחיות ושלושה אחים. אחת מהאגדות המשפחתיות מספרת שהאחים פריץ, גרד (1909) ופאול (1913) זכו לכינוי "קרקס אבלס" בביה"ס.

האחים אבלס: בחזית: אדית, ילידת 1905 (אמא של עודד ועדנה) מאחוריה ארנסט (1918)שנפטר ב1934. משמאל לאדית: גרד (1909)שהיגר לארה"ב (אבא של תום, סטיב ורות), פריץ ופאול (1913)(אבא של אליעזר וגבריאלה). בחזית, ליזל (1908) ש"נעלמה" בברית המועצות, התמונה צולמה ב1928

אבא, פריץ, עבר לברלין אחרי שסיים את הכשרתו כמנהל חשבונות בחברות שונות בהמבורג.

אמא הוכשרה כספרנית ועבדה בחנות ספרים שהיתה בה גם ספריית השאלה. בין לקוחות החנות היה גם אחד, אלברט איינשטיין.

חנות הספרים Bücherecke (פינת הספרים) בברלין. אמא בתמונה הימנית למעלה

אמא ואבא היו חברים בארגונים יהודיים, בהמבורג ובברלין "בר כוכבא" ו"בלאו וייס". אמא עסקה בג'יו ג'יטסו (ג'ודו) ואבא בעיקר בשיט: סירות חתירה ומפרשים. באחד המכתבים, כותב אבא שהוא נהנה מאד מהפעילות בארגון אך איש לא יהפוך אותו לציוני.

בשנות השלושים, עם עליית הנאצים לשלטון, השתנו חיי השניים, כמו חיי כל היהודים בגרמניה. היום אנחנו נוטים לחשוב רק על מחנות ההשמדה, אבל זה היה סוף הסיפור. בתחילתו הצרו את צעדי היהודים בכל מיני גזרות. והנטייה בקרב רבים היתה להתכופף ולחכות שיעבור זעם. בדיעבד, אנחנו יודעים שהזעם לא עבר אלא התגבר.

הדוגמא הבולטת היא ההודעה שקיבלה אילזה מ"האגודה המקצועית של המועסקים באיגוד סוחרי הספרים הגרמנית והאיגוד המקצועי של לשכות כותבי הספרים של הרייך" באפריל 1935, עוד לפני קבלת "חוקי נירנברג", הדורש ממנה להפסיק ולעבוד עם "ערכי התרבות הגרמנית" מכיוון שעבודה זו היא רגישה ושמורה לארים גזעיים בלבד.

"עפ"י רצונו של הפיהרר והקאנצלר של הרייך, חייבים ערכי התרבות להיות מנוהלים בלעדית ע"י בני העם שניתן לסמוך עליהם. רק אנשים השייכים לעם הגרמני עפ"י מוצאם ודמם ראויים לעסוק בעבודה שהיא חשובה כל כך להתפתחות העתידית של העם הגרמני.נוכח היותך לא ארית, אינך מסוגלת להרגיש ולהכיר במחויבות כזאת. לצערנו אנו חייבים להודיע לך שלא תוכלי להתקבל לארגוננו. את יכולה לפנות, תוך 14 יום, לנשיא הארגון ולערער". (תרגמתי רק את עיקרי הדברים)

אילזה, שהאמינה במערכות השלטון ובסדר, שלחה כמובן ערעור והנה התשובה מה3.7.1935 שאפילו לא מנסה להיות מנומסת.

"נוכח ההחלטה הכוללת להוציא מי שאינו ארי מ"לשכת כותבי הספר", אני מצטער להודיעך שגם את הוצאת מהארגון. מותר לך להמשיך ולעבוד במקצועך עד ה1.10.1935. כל פעילות בתחום הספרים/ספרות אחרי ה1.10.1935 תלווה בעונשים". חתום: נשיא לשכת כותבי הספר.

אחרי המכתב הזה צריך היה להיות ברור לאמא מה קורה, אבל היא לא ויתרה. אמא ואבא התחתנו בברלין ב26 במרץ 1936. משנאלצה לעזוב את עבודתה בחנות הספרים, עבדה כזבנית בחנות בגדים בבעלות יהודית, ככל הידוע לי עד סוף 1937. אין לי כל מידע אם, אחרי 1937 אמא עדיין הצליחה למצוא מקום עבודה.

אבא, שהגיע לברלין בשנת 1933, התחיל לעבוד כמנהל חשבונות בחברה שעסקה בעיבוד סויה, "Neue Edelssoja Gesellschaft". גם כאן התנאים היו לא פשוטים וממכתבים מאוחרים של אבא למדתי ש"כמי שאיננו ארי" משכורתו היתה קטנה בהרבה מזו של עמיתיו במשרד. מצד שני, גם כאשר נאלץ לעזוב את החברה, המשיכה החברה לשלם לו את משכורתו במשך שלושה חודשים. אילזה ופריץ הבינו שהם צריכים לעזוב את גרמניה. אבל, גם זה לא היה פשוט. כדי לצאת את גרמניה היית צריך להוכיח שיש מקום שיקבל אותך. לצורך כך היה צריך להשיג אשרת כניסה (ויזה) למדינה כלשהי. באותה תקופה התפרסמו ידיעות שהיפנים מוכנים לקבל יהודים, במידה והם מביאים תועלת.

כאן נכנס לתמונה המדען הראשי של החברה, ד"ר האנס וייס. אותו ד"ר וייס כתב לאבא מכתב המלצה המגדיר אותו כמומחה לסויה.

הגרסא האנגלית של המכתב

שימו לב לתאריך המכתב, 30.9.1938. פריץ מגיע הביתה עם המכתב וכשאילזה רואה אותו היא אומרת, "עם זה אתה הולך לשגרירות היפנית ומוציא ויזה". מה עונה לה פריץ? "אני לא יכול להתבסס על המכתב הזה, כי אני לא מבין כלום בסויה. אני מנהל חשבונות"

ההיסטוריה מלמדת שאמא שכנעה את אבא והם עזבו את גרמניה .

ב4.1.1939 היה בידם דרכון. ב7 במרץ 1939 עזבו השניים את גרמניה וב8 במרץ יצאו מטרייסט על סיפון האניה "קונטה ורדה", עליה כבר סופר בסיפורים אחרים.

מטרייסט הפליגו דרך תעלת סואץ, בומביי , קולומבו בציילון (היום סרי לנקה) וסינגפור ב4 באפריל 1939 עגנה הקונטה ורדה בשנחאי. עפ"י החותמת בדרכון הם הגיעו לדיירן ב4 ביוני 1939.

עד כאן על יציאת גרמניה של אילזה ופריץ אבלס

והנה מעט פרטים היסטוריים על האניה S.S Conte Verde

האוניה הושקה בשנת 1923 ועבדה עבור חברת Lloyd Triestino. זו היתה אוניית פאר ומיטב אומני איטליה עיצבו את האולמות והתאים שלה. היא שטה בין טרייסט לדרום אמריקה ובין טרייסט לשנחאי. ב1930 הובילה ה"קונטה ורדה" את נבחרות הכדורגל של רומניה, צרפת, בלגיה וברזיל למשחקים הראשונים של גביע העולם בכדורגל שהתקיימו במונטה וידאו שבאורוגוואי. נוסף על נבחרות הכדורגל היו על סיפונה גם שלושה מתוך 15 השופטים ונשיא פיפ"א דאז, Jules Rimet, שנשא עמו את הגביע. ב1936 הגיעה נבחרתה של סין לאולימפיאדה בברלין על סיפונה של ה"קונטה וורדה". בשנות השלושים נסעה ה"קונטה וורדה" בקו טרייסט- שנחאי. השייט נמשך 24 ימים ועבר דרך סואץ (אם אינני טועה, אבא פגש שם את האנס טראומן), בומביי, קולומבו, סינגפור, הונג-קונג ושאנחאי. בשנים 1938-1940 נמלטו על סיפון אוניות ה"ללויד טרייסטינו" 17,000 יהודים בעיקר מגרמניה ומאוסטריה. הפלגות אלו נפסקו עם הצטרפות איטליה למלחמה ב10.6.1940. מסיבה בלתי מובנת נשארה ה"קונטה וורדה" בשנחאי (יותר ע"כ בהמשך).

הנה לו"ז ההפלגה של אמא ואבא:

8.3.1939 יציאה מטרייסט מרץ 1939 בומביי

22.3.1939 קולומבו, ציילון (סרי-לנקה)

מרץ 1939 סינגפור (יש התכתבות של אבא בנסיון להישאר בסינגפור. פנייתו נדחתה)

4.4.1939 עוגנת בשנחאי.

(מכיוון שאין לנו את התיעוד המלא של אבא, אינני יודע מה עשו בין מועד הגיעם לשנחאי ועד שנכנסו לדיירן, חודשיים מאוחר יותר ב4.6.1939 לדברי גדעון עבדו ההורים עם ילדי פליטים שהיו בשנחאי. זה מתאים לתאורים על מחנות לפליטים היהודים שהוקמו אז בשנחאי).

האניה "קונטה ורדה" ביציאה מנמל טרייסט, מרץ 1939

עוד פרטים על קורות האניה בסיפור "שתי הפלגות מוזרות" של גדעון

ה"קונטה וורדה" וצוותה היו תקועים בשנחאי מה10.6.1940. ב1942 הסכימו היפנים והאמריקנים על חילופי דיפלומטים ואזרחים ש"נתקעו" בשתי המדינות. לצורך כך נחכרה ה"קונטה ורדה" ע"י היפנים ושמה שונה ל Teikyo Maru. היא יצאה לדרך בתחילת יוני 1942 כשעל סיפונה היועץ בשגרירות ארה"ב והקונסול הכללי, Frank Lockhart, ועוד 600 אזרחים אמריקנים וזרים אחרים. ב22.7.1942 הגיעה ללורנצו מארקז (היום מאפוטו, בירת מוזמביק) וחזרה משם ליוקוהמה ב20.8.1942. בספטמבר היא עברה לשנחאי. עם כניעת איטליה ב 1943, הונחה הצוות האיטלקי להטביע את האוניה כדי שלא תשמש את היפנים. הם הטביעו אותה בכניסה לנמל כך שהיא הפריעה לתנועת אניות יפניות למספנה שבנמל. רב החובל והצוות נאסרו ע"י היפנים. ביולי 1944 היא נמשתה מהמים והושמשה ע"י היפנים, אבל ב8.8.1944 הוטבעה ע"י מפציץ של בנות הברית. היפנים משו אותה שוב והפכו אותה לאניה שהובילה כוחות יפנים. בעת שעגנה בMaizuru ביולי 1945 היא הוטבעה שוב ע"י מפציצים אמריקנים. שם ראה אותה אבא כשהגעתם עם האניה מדיירן