סיפורו של אקורדיון

סיפורנו מתחיל בסין ארץ הולדתי. גרנו בבית דירות יפה בן שלוש קומות. אנחנו גרנו בקומה הראשונה מעל לחנות המכולת. בקומה מעלינו גרו בדירה אחת הזוג סימון, חשוך ילדים, שחלקו את דירתם עם רווקה יפנית שקראנו לה "אוקסן" למרות שבוודאי היה לה שם אחר.

הבית בדיירן לקוח מ GOOGLE EARTH

בשלב מסוים נפטר האדון סימון והשתיים המשיכו להתגורר יחד.

במהלך מלחמת העולם נעלמה האוקסן וגברת סימון נשארה לבד. משפחתי אימצה אותה וקשרנו את גורלנו. אני הייתי לה לבן. כשהצלחנו לצאת מהמצור בו היינו בסין יצאנו ליפן יחד עם הגברת ועוד רווק אחד, גוי אוסטרי.

ביפן נפרדו דרכנו, כשמשפחתי הגיעה בסוף המסע לישראל. גברת סימון היגרה לארצות הברית, שם מצאה קרובי משפחה.למרות המרחק, הורי המשיכו והקפידו לשמור על קשר מכתבים כמעט קבוע. בארץ המצב היה קשה – תקופת הצנע. מזון ראוי לא היה בנמצא. אי לכך הייתה מגיעה מידי פעם חבילה מאמריקה שכללה מזון למשפחה וממתקים בשבילי. עברו שנים והייתי כבר בהכנות לחגיגת הבר-מצוה. הגברת סימון זכרה את תאריך יום ההולדת שלי ובמכתב ששלחה שאלה איזו מתנה יפה וגדולה אפשר לשלוח לילד. אבא, ברוב חוצפתו, כתב – אקורדיון. הוא חשב שהוא מתלוצץ, אבל הדודה חשבה אחרת, ואכן שלחה אקורדיון חדש ונוצץ. HOHNER 32 בסים. זהו אקורדיון שכל גננת הייתה חולמת שיהיה לה. אפשר היה סוף סוף לזרוק לאשפה את האקורדיון הגרוטאה שאבא הביא לי כמה שנים קודם.

זה האקורדיון שאתו למדתי לנגן בצורה מסודרת אצל אמיתי נאמן שגם הוא אהב את צליל האקורדיון שלי ואף השתמש בו בכמה הקלטות. עם האקורדיון הזה ניגנתי בכל מקום, בטקסים בבית הספר, בקומזיצים ליד המדורה ובכל הזדמנות.

במהלך השנים האקורדיון נהיה קטן עלי אבל לא היה מספיק כסף בבית ל"פינוק" שכזה. לכן המשכתי באהבה גדולה לנגן על האקורדיון הזה ולנצל הזדמנויות כשנתקלתי אצל אחרים באקורדיון בגודל נורמלי (80 בסים).

מכתב מחברת HOHNER המאשר את האחריות על האקורדיון וסיכה בדמות האקורדיון שנשלחה מאוחר יותר, כפי שכתוב במכתב

באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת התחילו להגיע כספי שילומים מגרמניה. גם הורי קיבלו איזה סכום שהספיק להם לרכוש דירה בחיפה ונשאר עוד קצת כסף כדי לקנות אקורדיון משומש.

בתקופה ההיא צצו חנויות "אוקזיון" כלומר הזדמנות. בחנויות האלה יכולת למצוא כל מיני חפצים מוזרים שאנשים מכרו כדי שיהיו להם מעט מזומנים. בחנות כזו, ברחוב הרצל בחיפה מצאנו אקורדיון "בהזדמנות" זאת מפני שהוא היה מקולקל. אני שכנעתי את אבא שאני יכול לתקן את התקלה וכדאי שנקנה. אבא השתכנע, אני תיקנתי, וזהו האקורדיון האדום שאתם מכירים, ושאני מנגן עליו עד היום.

האקורדיון הקטן לא נשכח ומידי פעם הייתי חוזר אליו באהבה גדולה.

באחת הפעמים שהתכנסנו כל החברה במצפה רמון ושרנו אל תוך הלילה אמר אחד החברים שחבל שאין עוד אקורדיון כדי שיהיה יותר שמח. הפתעתי והוצאתי את האקורדיון הקטן מהארון והוא הצטרף לשמחה. בשלב מסוים האקורדיון שבק חיים. לא מפקירים חבר ותיק, ואכן האקורדיון שמור אצלי עד היום. אולי עוד אתקן אותו ואחזירהו לחיים.

אבא וגדעון מנגנים באקורדיון (לא מהסיפור) בגינת הבית בשיכון עירוני - מאי 1952

SLXLM​​