הבית בדיירן

יש לי אהבה מילדות, שגם אבא אהב אותה, והיא לטייל על גבי מפות של ערים וארצות. בימינו זה לטייל בתוכנת Google Earth.

כך עשיתי באחד הימים וחשבתי לראות איך נראית דיירן כיום. העיר דיירן היא עיר נמל השוכנת בצפון הים הצהוב כ-850 קילומטר בקו אווירי דרומית לעיר חרבין, אשר בה הייתה קהילה יהודית גדולה. סין מחולקת לחבלי ארץ ודיירן נמצאת במנצ'וריה. האיזור הימי הזה הוא בטבעו קפוא בחורף אבל בגלל תנועת האוניות הגדולה, נמל דיירן לא קופא אף פעם. מצאתי שכיום זהו נמל ענקי לעומת מה שהיה בזמן שגרנו שם. העיר מאופיינת בנוף מיוחד. יש בקרבה הרים מיוערים ואגמים.

החלטתי לתור על המפה את האזור בו גרנו. אין טעם לחפש לפי שמות של רחובות מפני שבזמנו הכול היה יפני ועכשיו הכול סיני. אפילו שם העיר השתנה. בשפה הסינית לא קיימת האות 'ר'. לכן מילה שיש בה 'ר' היא כנראה מילה בשפה זרה ובמקרה כזה הסינים מחליפים אותה באות 'ל'. כך יצא שאחרי פינוי היפנים מסין תמצאו במפות את שם העיר 'דלייאן'.זכרתי את האזור ושהיה אגם קטן ליד הבית. זכרתי גם שהבית היה פינתי עם פינה מעוגלת. זה מה שהיה בו מיוחד. בהגדלה מספיק גדולה זיהיתי את הבית ואפילו תמונה. צמרמורת עברה בי כשראיתי שהבית עומד עדיין על תילו.

רואים את כל הצד החיצוני של הדירה שלנו כל חמשת החלונות שמעל קומת החנויות. כל המראות של פנים הבית צצו לי מן הזיכרון ועד היום אני רואה את כל הפרטים.

בבית זה נולדתי ומבית זה עזבנו את דיירן. אני בטוח שחלק מהזיכרונות הם על טהרת הזיכרון וחלק מסיפורים ששמעתי.

בחורף הטמפרטורה ירדה ל 30- ויותר, היה קר מאד, אני זוכר שמתחת לכל החלונות היו רדיאטורים של ההסקה המרכזית. זו חדלה לפעול כשפרצה מלחמת העולם. כדי לחמם את הדירה ההורים קנו קמין ברזל, הציבו אותו באמצע החדר המרכזי והוציאו ארובה דרך חור שפרצו בחלון. מכיון שהחדר הזה היה היחיד שמוסק, עברתי לישון בחדר הזה, יחד עם ההורים. להשיג פחם היה קשה ומזדמן רק לעיתים. לכן היה צריך לאגור. את זה עשו בחדר שהיה שלי עד אז והחדר קיבל את השם "חדר הפחם".

כשהיינו זקוקים לטיפול רפואי הלכנו לבית החולים שהיה במרחק הליכה מהבית. תרופות כמעט ולא היו בנמצא ואז חזרנו לתרופות סבתא. אני זוכר שני מקרים.

האחד, כשחליתי בשעלת. התרופה הייתה מי סוכר חמים. ישבתי במיטה ואמא על ידי משקה אותי, בכפית. ברגע מסוים, אחרי שכבר שתיתי חלק מהמשקה, נשפך לאמא על הרגל וזה גרם לה לכוויה. זה רק מראה עד כמה ידעתי לשתות חם, וזה נכון עד היום.

בפעם השנייה הטיפול היה בבית החולים. הייתי אמור לעבור ניתוח להסרת שקדים. אני זוכר שישבנו באולם המתנה גדול שבו היו מוצבים כסאות שורות – שורות כמו באולם קולנוע. בקיר ממול היה תלוי שעון ענק וברמקול היו קוראים לבא בתור. הגיע תורנו ועברתי את הניתוח. אמרו להורים לקנות לי גלידה כדי לשכך את הכאבים. גלידה כמובן לא הייתה אז קיבלתי קרח.

ההורים חיפשו תמיד איך להרוויח קצת כסף, ביושר כמובן. כך עבדו יחד בבית קפה קטן וסיפרו לי שכמו בכל עסק, הייתה גם כאן חשבוניית חרוזים גדולה שהושיבו אותי עליה והיו מסיעים אותי על הדלפק. את זה אני כמובן זוכר רק מסיפורים.

בשלב מסוים אבא עבד כמנהל חשבונות בבית חרושת לשוקולד שהיה בבעלות סינית. בעל המפעל אהב מאד את אבא (לא חוכמה) ורכש לו המון כבוד. יום אחד הודיע לאבא שהוא מחתן את בתו ושאנחנו המשפחה כולה, מוזמנים לטקס. אבל ישנו תנאי: כשהזוג יעלה לבמה אבא ינגן בפסנתר. אבא אמר שהוא לא מכיר מוסיקה סינית אבל זה לא עזר. האיש התעקש והושיב את אבא בכוח ליד הפסנתר. הזוג עולה לבמה ואבא מנגן "מה עוז צור ישועתי" בכל הפאטוס המתבקש. זה אבא!!

בעיר הייתה קונסוליה אמריקאית. ההורים התיידדו עם משפחת הקונסול ואנחנו הילדים הפכנו לחברים. הקשר הזה עזר רבות הן בהשגת מוצרים בסיסיים, ובסופו של דבר להשיג היתר יציאה מדיירן, מידי השלטונות הסוביטיים שפלשו בשנת 1945 לסין מצפון וסגרו את מסך הברזל.

הסינים ידועים בחגיגות שלהם. זה תמיד קרנבל עם ריקודי דרקוני נייר במצעדים צבעוניים ברחובות. בערב היו מאירים את השמים בזיקוקי דינור (המצאה סינית) בכמויות ולאורך זמן בלתי משוער. אני זוכר את עצמי עומד ליד החלון וצופה בחזיון המדהים הזה.

הייתה לי גם חיית מחמד, ארנבת אנגורה לבנה. היה לה קולר קטן ועליו פעמון. החזקנו אותה בכלוב שהוצב ביציאה האחורית של הבית. הייתי מביא לה עשב טרי כל יום ואמא דאגה לתת לה קליפות של ירקות. הייתי מטייל איתה כמו עם כלב כשהיא קשורה לרצועה. אינני זוכר מה היה בסופה, כנראה בסיר.

מכיון שהשוק המקומי בעיר לא היה מתאים במיוחד לצרכן האירופאי וזאת מפני שמספר התושבים האירופאיים בעיר היה קטן, היה קשה למצוא מוצרים מתאימים. כך גם צעצועים. לכן בכל הזדמנות שההורים מצאו צעצוע שמתאים לבן שלהם, הם רכשו אותו והחביאו בבית עד לבוא ההזדמנות שצריכים מתנה לילד. כך יצא שהיו לי המון צעצועים וילדים אהבו לבוא אלי כדי לשחק בהם. אמא דרשה כמובן שכשמסיימים לשחק מסדרים הכול. היה לי ארון קומודה ענק מלא בצעצועים. יום אחד השארתי מחוץ לארון רכבת מעץ. אמא אמרה לי להחזיר אותה לארון ואני כנראה לא כל כך נשמעתי להוראה. אמא לקחה את הצעצוע וזרקה אותו לתנור הבוער שבמטבח, מבלי להניד עפעף. (למרות הקושי בהשגת צעצועים).

הגיע היום שהורי קיבלו את האישור המיוחל לעזוב את העיר דיירן, ואת סין בכלל תוך מספר ימים. למכור את תכולת הבית לא היה סיכוי. להשאיר את הכול בדירה לא היה הוגן מכיון שהחיילים הסובייטים היו חומסים את הכול. לכן הברירה הייתה לחלק את מה שיש למכרים שנשארו מאחור. התפקיד שלי היה לחלק את הצעצועים, וכך עשיתי. שני דברים ההורים הרשו לי לשמור, משחק Tinker Toy, שבו מרכיבים כל מיני צורות בעזרת מקלות עץ

ומחברים, (ראיתי בימים אלה שעדיין נמכר בארצות הברית). הדבר השני הייתה בובת מיקי-מאוס מבד שאותה מאד אהבתי.

איפה זה, ולמה דווקא דיירן? (דני)

השם "דיירן" הוזכר פעמים רבות בבית. ההורים וגדעון העבירו שם כמה שנים ולכן אין זה מפתיע. מצד שני, אם תחפשו עיר בשם DAIREN לא תמצאו אותה ותופנו לערך DALIAN אז הנה הסבר קצר לנושא.

DALIAN היתה עיר סינית ופרוש השם בסינית הוא בִֹּיצִת הבוץ של CYAN. בשנת 1898הוחכרה העיר לרוסים והם קראו לה DALNIY. השם דומה לDALIAN ופרושו ברוסית "המרוחקת". היו אלה הרוסים שראו חשיבות בפיתוח העיר מכיוון שהיה לה נמל שאיננו קופא. הם האריכו את קו הרכבת הטרנס-סיבירית מחרבין לדאנלי וגם בנו את מסילת הברזל של דרום מנצ'וריה. בכוונת הרוסים היה לבנות בעיר את "פריז של מזרח אסיה". ב1905הפסידו הרוסים את דאנלי ליפנים ואלה שינו את שמה לDAIREN. העיר נכבשה ע"י הצבא האדום בשנת 1945. בריה"מ שלטה בעיר רשמית עד 1950 ומעשית עד 1955, אז מסרו אותה לסין. בין 1950 ל1981 נקראה כל העיר LÜDA, שם המורכב מראשי תיבות של שמות המחוזות השונים. בשנת 1981 חזרה העיר להיקרא DALIAN. בכתב הסימנים הסיני שמה זהה לכתיבת DAIREN בכתב הסימנים היפני. שנים רבות שאלתי את עצמי, למה דווקא דיירן? כשאבא עוד היה בחיים הייתי קטן מידי כדי לשאול. את אמא לא שאלתי ולגדעון לא היתה תשובה טובה.

גדעון הזכיר כאן את משפחתו של IKE PATCH, סגן הקונסול האמריקני בדיירן. הם הגיעו לדיירן בשנת 1946 ועזבו ב1948. אשתו, FRANCES, כתבה ברבות ימים את זכרונותיה שעברו לגדעון וממנו אלי. קראתי אותם שוב (כמעט 70 עמודים) ופתאום קופץ לי לעיניים המשפט הבא, "עם מעבר MUKDEN לידיים קומוניסטיות ייתכן וקו הרכבת לצפון יחודש ויחד עמו אספקת הפחם ופולי הסויה של מנצ'וריה לעיבוד במפעלי הסויה של דיירן".

בשנות ה-30 של המאה ה-20 יוצאו ממנצ'וריה כמעט 6 מליון (!) טון מוצרי סויה בשנה - פולים, קמח ושמן.

רוב הסחורה הזאת עברה דרך נמל דיירן ליפן ובעיקר למדינות אירופה. באותן שנים היווה יצוא הסויה ממנצ'וריה כ-50% מסה"כ סחר הסויה בעולם.

כאן "נפל לי האסימון".

זוכרים את מכתבו של ד"ר וייס הממליץ על אבא כעל "מומחה לסויה". עכשיו ברורה לי הסיבה למכתב וברור גם למה ההורים הגיעו דווקא לדיירן

אשרת הכניסה של אבא לדיירן 4.6.1939

ועוד אנקדוטה לסיום: כותבת פרנסיס (או פרן, כמו שגדעון זוכר אותה), "תמיד אזכור את קריאתו של הרוכל היפני שהיה עובר ברחוב כל בוקר בשעה 05:30, "טוֹ פוּ, טוֹ פוּ" . כן בדיוק מה שאתם קוראים. כאמור, אין חדש תחת השמש.

ישנם זיכרונות נוספים מאותה תקופה אשר מתוארים באנקדוטות הקצרות שבהמשך.