החיים בשיכון עירוני

השיכון בן 500 משפחות אוכלס בטרם הסתיימה בניית התשתיות. אנחנו כתושבי השיכון ליווינו את כל התהליך מראשיתו. השיכון היה רצף שורות של דירות בנות קומה אחת ובשטח של 31מ"ר, צמודות זו לזו. בין השורות היו אמורים להיות שבילים וגינות קטנות לכל דירה. בפועל לא היו שבילים, לא כבישים ולא גינות. בתחילה הביאו גמלים שגררו מעין "שופל" ופינו את החול המיותר שבין השורות וסללו שבילים. גם כבישים התחילו לסלול בשיטות של אז עם אבנים גדולות – דֶבֶש, חצץ וזפת. הניחו גם מערכת מים מרכזית, במקום הזמנית שסיפקה מים לבתים. המתבונן מהצד יכול היה ללמוד את כל תורת הבניה והשיכון.

תכנית כללית של השיכון. הבית שלנו מסומן באדום והמסמך נחתם ע"י אבא שלנו

תכנית הדירה המקורית ששורטטה ע"י אבא. מה שמופיע כמטבח KÜCHE הפך לחדר של גדעון ודני ובמבואה (VORPLATZ) היתה פינת הבישול שזכתה לכינוי KITCHENETTE.

בתמונה משמאל, חוזר למשתכני השיכון ממרץ 1950

בנו גם מרכז מסחרי נחמד ובית ספר בתכנון מודרני שהתאים לאוכלוסייה הרבה יותר גדולה מאוכלוסיית השיכון.

כעבור זמן קצר התברר שאיכות הבנייה של הבתים הייתה ירודה ועם הזמן נוצרו סדקים בקירות. התיקון בוצע על ידי העיריה שהשתמשה בתיקון הצד החיצוני בחומר שחור שהיה כנראה אלסטי. עד מהרה "קושט" השיכון בפסים וכתמים שחורים. אבל למי אכפת? העיקר שיש קורת גג.

בחורף 1950 ירד שלג כבד בכל הארץ, כולל כמובן גם במפרץ חיפה. אבא חשש שהגג יקרוס ולכן החלטנו לטפס על הגג ולפנות את השלג. לי כילד זו הייתה חוויה אבל עבדנו קשה. השלג לא פסק לרדת כמה ימים. לכן גם פינינו את השלג בכמה פעמים.

לפני הבית שלנו. הפס השחור מעל החלון אלה התיקונים

כבר סיפרתי שאבא היה לוקח אותנו לטייל כשדני הקטן בעגלה. כאשר היינו מגיעים למרכז המסחרי שלא היה עדיין מאוכלס, בלט ההד כשהיינו משמיעים קולות. דני קרה לזה "הו הו הום". ביטוי שנחרט בהווי המשפחתי לעוד הרבה שנים.

המרכז המסחרי "הוהוהום" ומגדל המים

היוזמה להקמת בית הספר הייתה של אחת מדיירות השיכון –גאולה רביץ. אישה מאד מיוחדת, מורה בהשכלתה. ילידת הארץ שמשפחתה עזבה ללבנון. בבגרותה הכירה יהודי ממוצא אוסטרי. הם נישאו ועלו ארצה עם שני בנים, איתן ואילן. היא גייסה כמה ילדים אשר יחד עם הבנים שלה, עברנו בית בית את כל חמש מאות המשפחות ורשמנו את פרטי כל הילדים שבשיכון. עם הרשימות האלה, מסודרות על פי גילאים, היא יצרה קשר עם מערכת החינוך דרך מנהל בית ספר בקרית חיים השכנה. ואכן קם בית ספר יסודי קטן שאוכלס באופן זמני במבנה בן חמש דירות שעדיין לא אוכלסו, ולימים עבר למבנה הקבע.

היה לי חבר בכיתה, שמחה שמו. הוא חי עם אביו ללא אמא. האבא היה חרש אבל יצר תקשורת עם כולם. הוא בקושי קרא שפתיים. לכן נשא תמיד פנקס ועיפרון בכיס חולצתו. תמיד ביקש שיכתבו לו כדי שיבין. הוא עבד כצבע בעיריית חיפה והתפרנס בכבוד. יום אחד הביא חבית ריקה הביתה. אחרי שניקה אותה ווידא שאין פינות חדות שאפשר להיפצע מהן, הציב את החבית בגינה, מילא אותה במים ונתן לשמש לחמם את המים כך הייתה לנו הילדים "בריכת שחייה" מחוממת.

אופניים היו בימים ההם דבר נדיר. בכל השיכון היו כמה זוגות בודדים. אחד מהמאושרים היה בנו של צורף, בּוּרלי כהן שמו. אביו פתח בית מלאכה לצורפות במרכז המסחרי. עליו נספר בהמשך.

כאמור, לבּוּרלי היו אופניים גדולות שלא יכולתי לרכב עליהן לכן רכבתי "מתחת לרמה". זו צורת רכיבה מצחיקה כשהגוף נמצא בצד האופניים ורגל אחת מושטת מתחת לרמה אל הפדל שבצד השני. ככה למדתי לרכב. מידי פעם הייתי מקבל את האופניים שלו לסיבוב. עד גיל 13 גדלתי מספיק כדי שאוכל לרכב על אופניים בצורה המקובלת. כבר היו בשיכון ילדים שקיבלו אופניים לבר-מצוה. אני קיוויתי שזה יהיה גם גורלי. אינני יודע איך אבא שלי ידע תמיד למצוא עבורי "יד שנייה". זוכרים את סיפור האקורדיון? גם הפעם זה הצליח לו. יום אחד, לקראת הבר- מצוה הוא הגיע הביתה רכוב על אופניים – מתנה לבר-מצוה. הוא רכב את כל הדרך משכונת ואדי רושמייה שבחיפה. על האופניים האלה אפשר לכתוב ספר. אני רק אספר שלעיתים קרובות היו מגיעות בנות מהכיתה או מהחבורה וביקשו שארכיב אותן לקריית חיים כי אמא שלהן ביקשה שיקנו בצרכנייה דבר מה שאין בחנויות בשיכון. כך הפכתי ל"חברת הסעות". ברבות השנים שימשו האופניים האלה אותי, דני, כשחילקתי עיתונים בקריית מוצקין.

הזכרתי את האבא של בּוּרלי שהיה צורף. הוא הרשה לנו לעמוד בשקט ולראות אותו עובד. זה היה כמו קסם. מכמה חתיכות זהב, תוך ניסור, הלחמה וכיפופים צץ פתאום תכשיט יפה. לפעמים הייתה נכנסת איזו גברת ואומרת לו שיש לה כאב ראש נוראי. הוא היה מבקש שתראה לו בדיוק את המקום שכואב, ואז היה לוקח את אחת מהצבתות שלו ומושך בשערה אחת משערות ראשה. הפלא ופלא – הכאב חלף.

בּוּרלי כהן ואילן רביץ היו שני החברים שאיתם ניגנתי בחלילית. כשאני חושב על זה היום ותוהה מניין הייתה הרצינות שלנו למוסיקה, אני שם לב שבּוּרלי בא ממשפחה של יוצאי אוסטריה, לאילן היה אבא יוצא אוסטריה ואני עם הורים יקים. אין מה לעשות. זה כנראה בגנים. היינו ממתינים לוולטר פרייס, המורה, שיגיע על אופניו מקריית מוצקין ושנתחיל בשיעור. בלי צחוקים ובלי בזבוז זמן ניגשים ישר לעבודה – ונהנים. זה כלל את ההורים שלנו שהיו מאזינים בשקט מעבר לדלת.

השכנים בעלי הכלבה עופרה, משפחת צ'ייקה אהבו מאד את דני. הוא היה שם בן בית. יום אחד חזר הביתה וסיפר בהתלהבות שאדון צ'ייקה הכין לו כריך עם חמאה וזה היה נורא טעים. אמא תהתה מניין השיגו חמאה ובשיא תקופת הצנע? הלכה לברר. מסתבר שהאדון עשה עצמו כאילו (פלסבו) ולמעשה הפרוסה הייתה ריקה. אבל..... היה טעים.

את החלב היה מביא החלבן, במקרה שלנו חלבנית, לפתח הדלת, בכד גדול של כ-20 ליטר לפחות, ומדיד שבעזרתו מדדה את כמות החלב. את החלב שפתה אל תוך סיר מיוחד שהיה לכל משפחה בארץ שנועד להרתיח את החלב (כאמור עדיין לא היה חלב מפוסטר). בתהליך הרתחת החלב, חוק מרפי עבד שעות נוספות. היה צורך לשמור על החלב שלא יגלוש במהלך ההרתחה. אם הסטת את מבטך לרגע מהסיר, זה הרגע שהחלב רתח וגלש.

באותו זמן שלחו אותנו לשעורי מלאכה לבית מלאכה מיוחד שצמוד לבית ספר בקריית חיים. פעם בשבוע היינו מגיעים ועוסקים, בשנה הראשונה בנגרות שבה ייצרנו רגל למנורת שולחן, ובשנה השנייה למדנו מסגרות. במסגרת זו ייצרנו גאדג'ט (חפיץ) מאלומיניום שאותו היו מניחים בתחתית סיר החלב והחלב לא היה גולש. פטנט לא נורמאלי שממנו אפשר היה לעשות מיליונים, אלא שאז בדיוק תנובה התחילה לפסטר את החלב ועברה להפצה בבקבוקים.

אכן תקופת הצנע. רק מצרכים בסיסיים היו בנמצא וגם זה במנות קצובות וקטנות. אבל במשפחת אבלס היה בשבת קפה עם קצפת ולפתן תפוחים. הכיצד? את החלב היה צריך להרתיח כי לא היה מפוסטר. כשמרתיחים חלב עולה קרום. את הקרום אוספים במשך השבוע ובשבת יש מספיק כדי להקציף ולהוסיף לקפה.

בקצה הבלוק שלנו גרה משפחת לנדא שהיו מוזמנים לקפה של שבת. גברת לנדא הייתה מביאה לקפה עוגה שידעה להכין, יש מאין. היינו מקבלים לעיתים "לפתן תפוחים" כשתפוחים עוד לא גדלו בארץ. הסוד היה שבמקום תפוחים, אמא השתמשה בקישואים ותיבלה בקינמון וסוכר. לא הרגשת בהבדל.

משפחת אבלס הייתה ידועה בגינה שאמא טיפחה. הקיפה את הגינה גדר חיה משתילי פטל בר שהתעבה מהר מאד עד כדי כך, שאפילו חתולים לא יכלו לעבור אותו. אחת לשבועיים אבא היה מותח חוט לאורך הגדר ומכסח בקו ישר את העודפים שצמחו במהלך השבועיים. זה תמיד נראה מסודר. בגינה היו ערוגות פרחים. אמא אהבה במיוחד גרברות. הייתה גם פינה קטנה של ירקות, גזר, צנונית ועגבניות. זה עזר למשק הבית. בחזית הבית צמח שושן שהגיע לגובה של כשני מטר. כשהיה פורח היו לו פרחים גדולים מאד וכל מי שחלף על סף ביתנו התפעל. כמובן שהיה כאן סוד של אמא שלי. כמו אצל כל היקים, שותים בבוקר קפה מבושל. את ה"בוץ" שנותר בתחתית היה מקבל השושן (שהיה כנראה גם כן יֶקֶה).

אבא בחולות ואמא בגינה (בתחילתה) עם הגרברות

מקררים חשמליים עוד לא היו. היו ארונות קרח, ארון עשוי פח ובו מדפים כשבחלקו העליון מקום לאחסון הקרח. היה בשכונה מוכר קרח שהיה עובר ברחוב עם עגלה רתומה לחמור. היה לו דוקרן שבעזרתו היה שובר את הבלוקים לשלישים. אמא טענה שהוא מחלק כל בלוק לארבעה שלישים. כל אחד היה קונה את הגודל שמתאים לו. בקצה השביל היו מוצבים פחי האשפה בתוך קוביות בטון עם מכסה ודלת מברזל. מוכר הקרח היה נוהג לעצור ליד הפחים. יום אחד אמא שמעה שמישהו כאילו מנגן על פחי האשפה. כשיצאה לראות התברר שהחמור המשועמם מצא לו משחק. היה מרים את המכסה ועוזב. מצא חן בעיניו ולבעליו לא היה אכפת. אמא עשתה לזה כמובן סוף ותחנת העצירה הוזזה. את הקרח היו מביאים מבית חרושת לקרח שהיה באזור התעשייה במפרץ חיפה. תהליך הייצור היה די מעניין, ואני אהבתי לנסוע עם האופניים לשם כדי לעקוב. אחד השלבים בייצור הוא הוצאת הקרח המוכן מהתבניות. הבלוקים המוכנים מחליקים למעין במה מעץ ומשם היה צריך ידנית לדחוף את הבלוקים אחד אחד דרך חלון קטן אל מחסן הקירור עד להפצה. העזתי ושאלתי אם אני יכול לעזור בהכנסת הקרח המוכן למחסן ונעניתי בחיוב. הייתי עובד כמה שעות ובתמורה הייתי מקבל חצי בלוק קרח. עם הקרח על האופניים הייתי ממהר הביתה וכך חסכנו חלק מההוצאות על קניית קרח.

לנו כילדים היה נחמד, אבל למעשה החיים בשיכון היו קשים. המיקום בלב אזור תעשייה, הדירות הקטנטנות, הריחוק מהעיר ותחבורה קשה אליה, הביאו לרצונם של המבוגרים לעזוב את המקום.

בשנת 1953 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה. במסגרת זו זכו המדינה וניצולי גרמניה לפיצויים מהגרמנים. היו בשיכון לא מעט מקבלי שילומים מגרמניה ואפשר היה לזהות אותם בקלות. אלה היו תושבי השיכון הראשונים שעזבו את השיכון. גם אנחנו עזבנו ב1955. הורי קנו דירה בחיפה. תם עידן "שיכון עירוני".