הסיפור מאחורי חוברת התווים

(משירי אַמִתָי נאמן) (1926-2005)

מאחורי חוברת התווים המודפסת בסטנסיל, למי שעוד זוכר, ושנכתבה בכתב יד, מסתתר סיפור שמתחיל למעשה עם עלייתנו ארצה בפברואר 1949. אביו של אַמִתָי, הנס טראומן, הוא ידיד נעורים של אבי, ומיד עם הגיענו ארצה הוא לקח את אבי אליו והעסיק אותו כמנהל חשבונות בסוכנות הביטוח שלו. כך שהייתה פרנסה למשפחתי מן היום הראשון.(פירוש השם טראומן בתרגום מגרמנית הוא "איש נאמן" ומכאן שם המשפחה של אַמִתָי)

לאמו של אמתי, אירמָה, היה סטודיו לריתמיקה ושבו טיפלה בילדים פגועים, בעיקר ממחלת הפוליו שפשטה אז בארץ. היא הייתה מלווה את התלמידים בנגינה על אקורדיון שהיה ברשותה.

יום אחד אבא שלי הביא לי אקורדיון ישן שהמפוח שלו מודבק בנייר דבק. השמחה בבית הייתה גדולה כי יכולתי סוף סוף לנגן מתי שבא לי ולא אצל המורה לפסנתר בביתה.

אבי לימד אותי את עיקרון הבסים ונתן לי לנגן לפי שמיעה. לפעמים לא ידעתי לבחור את הבסים הנכונים ויצאו דברים מצחיקים.

משפחת טראומן הרבתה לטייל בחו"ל ובהזדמנויות אלה אבא היה מביא הביתה את האקורדיון של אִירמָָה כדי שאנגן עליו והשמחה הייתה גדולה.

אמתי שהה בחו"ל תקופות ארוכות ובאחת מאלה פנתה אלי אירמה וביקשה שאני אלווה את הילדים בסטודיו בטקס הסיום. היא רצתה להיות עם הילדים וכן רצתה לעשות מחוה לבנה ושהמנגינות תהינה של בנה אמתי. אמתי נאמן בתקופה זו עדיין הייתי בתחילת דרכי בנגינה באקורדיון וגם לא הכרתי את השירים, במיוחד עם המקצב האופייני לאמתי. כדי שאוכל ללמוד את השירים קיבלתי את חוברת התווים של השירים.

התברר שבחוברת יש רק תווים ליד ימין ואין תווים לליווי (בסים).

בצר לי פניתי לאבא לעזרה והוא על פי הבנתו (בטהובן, מוצרט וכו')רשם לי ליווי ועם זה ליוויתי את הילדים המסכנים. כמובן שלא היה לי מושג עד כמה הליווי לא התאים.

לימים אַמִתָי מגיע לחופשת מולדת וכמובן אנחנו נפגשים. רציתי מאד להראות לו את מה שלמדתי משיריו. הוא ישב והאזין בקשב רב, וכשסיימתי הוא התפרץ בצחוק שאי אפשר היה לעצור. הוא כמובן הבין את מה שקרה והראה לי את הליווי הנכון. בהזדמנות זו לקח את האקורדיון שלי וניגן את "וולארה" שהיה אז להיט. לקח לי אחר כך שבועות לשחזר את הליווי המיוחד לשיר.

כעבור זמן, למדתי אצלו בצורה מסודרת ומקצועית לנגן באקורדיון. גם השמיעה שלי התבגרה ואני מנגן עד היום, על פי שמיעה.

החוברת שמורה אצלי עד היום. אין למעשה עם מי להעלות זיכרונות. כולם אינם כבר בינינו: הורי, משפחת טראומן/נאמן.

אני מקווה שהסיפור יעניין את מישהו אי פעם.

והנה פרטים על אמתי מה"וויקיפדיה"

אמיתַי נאמן (15 בדצמבר 1926 - 8 בינואר 2005)

היה מלחין, פזמונאי ומעבד ישראלי, עורך ומפיק ב"קול ישראל".

נאמן נולד בירושלים למשפחה יוצאת גרמניה. בנעוריו עברה משפחתו לחיפה, ובה חי רוב ימיו. את שירותו הצבאי עשה כאקורדיוניסט בלהקת הכרמל. לאריק לביא, שהיה חבר בלהקה, הלחין את שירו הראשון, "עדה". השלים את השכלתו המוזיקלית במדרשה למורים למוזיקה בתל אביב ובמאנס קולג' למוזיקה בניו יורק.

עם התפתחות מסורת ריקודי עם בשנות ה-50, תרם נאמן רבות לרפרטואר בלחנים, להם כתב על פי-רוב גם את המלים. בין הריקודים היו: "הנאווה בבנות, ""בת יפתח", "מזרה ישראל", "צדיק כתמר יפרח", "ניגון עתיק", "מחול הנוער" ועוד. שיר מפורסם שלו, שביצעה שולמית לבנת,(אמא של לימור לבנת) היה "תל אל קאדי".

במסגרת עבודתו בקול ישראל הפיק וערך תוכניות זמר רבות. הוא לימד מוזיקה בסמינר אורנים ובמוסדות חינוך אחרים.

בשנת 1982 שכל נאמן את בנו, עדי נאמן, שהיה שחקן, זמר ומלחין. עדי, שבזמן פטירתו היה מפקד אחד הצוותים של מקהלת צה"ל, גילם את דמותו של עוזי בסרטו של יצחק (צפל) ישורון "נועה בת 17".

זמן קצר לפני מותו של אמיתי נאמן, נערך ערב הוקרה לו ולשיריו בצוותא תל אביב, בהנחיית אהוד מנור.

נאמן נפטר בינואר 2005, בגיל 78. נטמן בבית העלמין קריית שאול.[1] אשתו, חנה (הני), נפטרה כשבוע אחריו ונטמנה לצדו. בתו כרמל נאמן-זמיר הייתה נשואה ליובל זמיר.

על שמו נקרא פרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה.