החופש בבית הבראה

"החופש בבית הבראה" הוא שם של שיר בביצוע אורי זוהר ואילנה רובינא, אך הוא לא נולד מאין. בתחילת שנותיה של המדינה, כשהייתה רק קופת חולים אחת (של ההסתדרות) וכמעט כולנו היינו חברים בה, היו גם בתי הבראה. אלה נועדו לתת לחולים כרוניים כמה ימים בשנה של מנוחה, אוכל טוב, יחסית, והשגחה רפואית במידת הצורך. השניים הידועים היו "בית בוסל" בצפת ו"ארזה" במוצא שבהרי ירושלים. שניהם התאפיינו גם במזג אויר הררי ואויר צלול כיין.

אבא היה מוגדר כחולה כרוני ולכן היה זכאי לכמה ימי מרגוע בשנה בבית הבראה. הוא העדיף את "ארזה" שבמוצא וזה הסיפור:

הרופא המחוזי של קופת חולים בירושלים היה ד"ר וולטר אבלס (יש אפילו רחוב על שמו בשכונת תלפיות, דני) מעולם לא פגשנו אותו אבל מה שחשוב הוא ששמו היה דוקטור אבלס. זה הספיק כדי שכשאבא היה מגיע לבית ההבראה התקבל בכבוד רב, וברור מדוע. היו מכינים לו חדר פרטי ללא שותף וכן קיבל בכל דרך יחס מיוחד. אבא כמובן לא אמר מילה. (למה לקלקל?)

באחת הפעמים כשהגיע, קיבלו את פניו בחיוורון והודיעו לו שלצערם אין חדר פנוי לאורח בודד, וכי שמרו לו מקום עם שותף. התאמצו לספר שהשותף אדם נחמד מאד, וגם בדחילו, שהוא תימני ותיק מאד בארץ. אבא, שהגזענות הייתה ממנו והלאה, אחרי כל מה שעבר בשנים שלו (שלנו) במזרח הרחוק, לא התרגש במיוחד מהידיעה.

כשנפגשו בחדר והציגו את עצמם אחד לשני הגדיל התימני להזהיר שהוא מרבה לדבר מתוך שינה. אבא, שתותחים לא העירו אות משנתו, אמר שזה בסדר, והם הלכו איש איש לדרכו.

בית ההבראה "ארזה" במוצא עילית

באחת הפעמים אחרי שאבא חזר לחדר אחרי טיול הצהרים מצא את התימני ישן שנת ישרים ומנהל שיחה מתוך שנתו בגרמנית צחה. אבא היה בהלם ורק המתין שהתימני יתעורר כדי לשאול אותו מניין הגרמנית הצחה

הגיע הרגע, וזו הייתה תשובתו של התימני: "עשרים וחמש שנה הייתי דוור במושבה הגרמנית בירושלים. באיזו שפה רצית שאדבר איתם? גרמנית זו השפה היחידה שהם מכירים"

תוספת על "בית בוסל" בצפת (דני)

בשנות ה-50 של המאה העשרים היו בישראל עיתונים יומיים בשפות שונות. ביניהם זכורים "אוייקלט" בהונגרית, "נה שאסטרה נא" ברוסית, "לעצטע נאייס" ביידיש ו"ידיעות חדשות" בגרמנית. כל העיתונים האלה היו ברמה נמוכה מאד, אבל סיפקו צורך מסויים. ה"יקים" לא אהבו את "ידיעות חדשות" והעדיפו, ברובם, לקרוא את הJerusalem Postr שהיה עיתון רציני, מכובד ובעל וותק שרבים מכתביו וגם עורכו הראשי,אז, ארי ראט, היו במקורם "יקים"

בית בוסל בצפת

באחת מחופשות ההבראה מגיע אבא ל"בית בוסל", מוצא לו כסא נוח ויושב לקרוא את הJERUSALEM POST. לא עוברות דקות רבות עד שניגש אל אבא אדם ואומר, Endlich Jemand mit dem man Deutsch reden kann בתרגום מילולי: "סוף סוף מישהו שאפשר לדבר אתו גרמנית".