שתי הפלגות: מסין ליפן ומיפן לסין

בסיפור הזה משולבים זכרונות של גדעון, קטעי מידע ממכתבים של אבא ומידע שניתן לאסוף היום מהרשת. בהזדמנות זאת ניסיתי גם להכניס מעט אזכורי מועדים, כדי לשים את הדברים במסגרת - דני.

בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, פלשו הכוחות הסובייטים לסין מצפון וסגרו את מסך הברזל. משמע שאי אפשר היה לצאת מהמקום למעט ביוזמתם. כך קרה שאנחנו "נתקענו" במנצ'וריה ללא אפשרות לצאת משם.

אחרי המלחמה היה רעב בסין, במנצ'וריה, בה אנחנו היינו, נשארו עדיין הרבה מאד יפנים שנשארו שם מאז מלחמת יפן-סין ב1905, כאשר יפן השתלטה על חבל ארץ זה. הסובייטים החליטו להוציא את היפנים מסין כדי להקל על הרעב. זה היה טרנספר לכל דבר כשהעמיסו על אוניות בצפיפות נוראה את כל היפנים והשיטו אותם ליפן.

הורי ראו בתהליך זה הזדמנות אחרונה לצאת ממנצ'וריה אם יצליחו לעלות על אוניה כזו. בעזרתו של הקונסול האמריקאי שעזב כבר קודם ושהיו לו מהלכים אצל הרוסים, הצלחנו לעלות על האוניה האחרונה שיצאה ליפן ביום שלישי ה22 ביולי 1946.

האוניה Takasago Maruהייתה באופן רשמי בית חולים צף. למרות שנראתה כך הובילה למעשה חיילים ונשק. אנחנו כאירופאים קיבלנו יחס מיוחד וקיבלנו כיסא נוח אחד על הסיפון העליון (בחוץ). עפ"י אחד ממכתבי אבא (הערה של דני) היתה זו הפעם הראשונה בה קיבל גדעון את הגה האניה לידיים. כך הפלגנו במשך כיומיים ללא אוכל או משקה. הורי הצליחו איכשהו להשחיל לאוניה שתי מזוודות שליוו אותנו עד הגיענו ארצה.

כשהגענו לחוף המערבי של יפן לעיר הנמל מייזורו הצטופפנו כולנו ליד מעקה הסיפון לצפות בנוף מרהיב כי מפליגים במעין פיורד כשהנמל נמצא קילומטרים רבים פנימה מהחוף. הטאקאסאגו בימיה הטובים

Takasago Maru אניית בית החולים

לפתע פורצת צעקה מגרון אבא "מה עושה פה הקונטה ורדה?" ראינו אוניית נוסעים לבנה מוטלת על צידה על גדת הפיורד.זו האונייה שבה הורי ברחו מגרמניה לסין עשר שנים קודם לכן. הפתרון לתעלומה נפתר רק שנים רבות מאוחר יותר, בעידן האינטרנט, וזהו הסיפור. פרטים על שנותיה הראשונות של ה"קונטה ורדה" ישנם בסיפור יציאת גרמניה

ה"קונטה וורדה" וצוותה היו תקועים בשנחאי מה10.6.1940. ב1942 הסכימו היפנים והאמריקנים על חילופי דיפלומטים ואזרחים ש"נתקעו" בשתי המדינות. לצורך כך נחכרה ה"קונטה ורדה" ע"י היפנים ושמה שונה ל Teikyo Maru. היא יצאה לדרך בתחילת יוני 1942 כשעל סיפונה היועץ בשגרירות ארה"ב והקונסול הכללי, Frank Lockhart, ועוד 600 אזרחים אמריקנים וזרים אחרים.ב22.7.1942 הגיעה ללורנצו מארקז (היום מאפוטו, בירת מוזמביק) וחזרה משם ליוקוהמה ב20.8.1942. בספטמבר היא עברה לשנחאי. עם כניעת איטליה ב 1943, הונחה הצוות האיטלקי להטביע את האוניה כדי שלא תשמש את היפנים. הם הטביעו אותה בכניסה לנמל כך שהיא הפריעה לתנועת אניות יפניות למספנה שבנמל. רב החובל והצוות נאסרו ע"י היפנים. ביולי 1944 היא נמשתה מהמים והושמשה ע"י היפנים, אבל ב8.8.1944 הוטבעה ע"י מפציץ של בנות הברית. היפנים משו אותה שוב והפכו אותה לאניה שהובילה כוחות יפנים. בעת שעגנה בMaizuru ביולי 1945 היא הוטבעה שוב ע"י מפציצים אמריקנים.שם ראה אותה אבא.

כאמור, הגענו ליפן כפליטים לכל דבר למעט העובדה שאנחנו יהודים. הארגון היחיד שטיפל בפליטים ביפן היה הצלב האדום. הבעיה הייתה שלא טיפל בפליטים יהודים. אלה טופלו על יד הג'וינט, והסוכנות היהודית. היה קשה לקשור את הקצוות אבל בסופו של דבר הצליח הצלב האדום ליצור קשר עם הג'וינט שפעל בשנחאי-סין שעדיין לא הייתה "אדומה". נוצר הצורך למצוא דרך להעביר אותנו לשנחאי.

לקח זמן עד שהזדמנה לנמל יוקוהמה אוניית משא בריטית שהפליגה את הפלגת הבכורה שלה בשיטת הטנדר. משמע שאין מסלול קבוע מראש אלא שטים על פי המשלוחים שאוספים בדרך. מכיוון שהיו על סיפונה משלוחים לשנחאי זה התאים לנו. בפרט שספינה הייתה בעלת כמה תאים שהתאימו להובלת נוסעים, שמה של הספינה "אכילס" ורשומה בחברת Blue Funnel ואכן הייתה לה ארובה בצבע כחול.

התמונה שמורה בין המכתבים של אבא S.S Achilles זוהי

מכיוון שהייתי הילד היחיד על האוניה זכיתי לפריווילגיות. בין היתר נתנו לי להיות בתא ההגה ואף לסובב את ההגה הלוך וחזור ובכל זאת הגענו ליעד. כמו בספינה בריטית ראויה, היה Five o'clock tea בחברת רב החובל. לרב החובל היה מנהג מוזר שהיה מוסיף פלפל שחור לתה. אבא היה דוחף לעברו גם את המלחייה.

הגיע היום והתקרבנו לחופי שנחאי שכידוע שוכנת על גדת נהר היאנג-צה או כפי שמכנים אותו YELLOW. נקראנו כולנו לסיפון כדי לראות את הפלא: במרחק רב כשהחוף עדיין לא נראה באופק עברנו באחת ממים כחולים למים צהובים ממש. לא אשכח מראה זה לעולם.

הגענו לשנחאי ומכאן סיפורים אחרים