בית הספר היסודי (עממי)

בבית הספר היסודי (עממי)

כפי שסיפרתי כבר, למדנו את השנתיים הראשונות במבנה ארעי (5 דירות לא- מאוכלסות) ואת שנת הלימודים השלישית פתחנו בבית הספר החדש. המבנה היה מאד מעניין. כל כיתה הייתה מבנה עצמאי עם שטח חיצוני מרוצף בגודל הכיתה שאיפשר לימודים מחוץ לכיתה בימים חמים. שש כיתות כאלה מחוברות במסדרון. בקצה אחד של המסדרון היו שירותים וחדר אחות ובקצה השני חדרי הנהלה. בהמשך לכיתות היה מבנה גדול שכלל אולם ספורט וחדר אוכל. התכנון היה שבהמשך יבנו עוד שש כיתות באותה מתכונת, אך זה לא יצא אל הפועל. כאמור מבנה מודרני ומיוחד ומאד אהבנו אותו.

בימינו מושמעת בכל בית ספר ברמקולים מנגינה שמסמנת את תחילתה וסופה של הפסקה בין השיעורים. אבל בבית הספר שלנו היה מותקן פעמון חשמלי –שלא פעל. הפתרון היה פעמון ידני (כמו שהיה למוכר הנפט או הקרח שהכריזו כך על מרכולתם ברחוב).המורים קבעו ביניהם תורנות, מי מהם יהיה אחראי לפעמון באותו יום, וכך היה יוצא המורה מחדר המורים ומצלצל. את הפעמון היה לוקח לכיתה כדי לצלצל שוב בתום השיעור. אבל פה התחיל סיפור חדש. ידענו שבסוף השיעור המורה ירשה לאחד התלמידים, כפרס, לקחת את הפעמון, לצאת לפרוזדור ולצלצל. זו הייתה ציפייה דרוכה כל פעם מחדש.

אחת הבעיות הייתה שמספר התלמידים היה קטן. יש לזכור שהשיכון אוכלס בעיקר עולים מאירופה שאחרי מלחמת העולם שהתאפיינו במספר ילדים קטן, אם בכלל. הכיתה שלי נחשבה לכיתה בינונית בגודלה. היינו 11 תלמידים. במחזור הבא היו 7 תלמידים בלבד. בשנתיים האחרונות למדנו באותו זמן שתי כיתות באותו חדר. נדמה לי שזה היה פטנט לאומי, אבל זה עבד יפה. היו מקצועות שלמדנו יחד כגון תנ"ך. כשלכיתה אחת הייתה פעילות חיצונית כגון ספורט או מלאכה יכלה הכיתה השנייה ללמוד מקצוע ספציפי. לפעמים הייתה גם עבודה עצמית ואז מורה לימד את הכיתה השנייה. הסידור הזה הצליח בעיקר בזכות כושר ההמצאה של המורים שלנו, ואי התערבות ההורים.

זה יצר גם מצב חברתי מעניין ובאמת שתי הכיתות התגבשו לחבורה אחת. במחזורים הראשונים אי אפשר היה לזהות שכבת גילאים אחת מכיוון שהתלמידים שובצו בכיתות על פי היכולות שלהם, בעיקר בשליטה בשפה העברית. בכיתה שלי הייתה תלמידה אחת שהייתה גדולה ממני בשנתיים. (בתמונת המחזור שלישית מימין בשורה האמצעית). ואם מדברים בתמונת מחזור, הסתפקו בתמונה אחת פשוטה ולא כפי שמקובל כיום.

בין המקצועות שנלמדו היה גם שיעור בגננות. מאחורי בית הספר הוכשר שטח ולכל כיתה הייתה חלקה קטנה בה גידלנו בעיקר ירקות. חיפשנו דרך לתחום את הערוגות מכיוון שלא הייתה אדמה יציבה אלא בעיקר חול. בשעות הפנאי הסתובבנו בין בתי החרושת שבאזור התעשייה. ידענו שיש מפעל למרצפות ושיש שם ערימה גדולה של מרצפות פגומות. הצענו שניגש לשם ונביא כמות גדולה שתספיק להקיף את כל הערוגות. יצאנו כל הכיתה, כולל המורה, והבאנו כל אחד על פי יכולת הנשיאה שלו. מרצפות, והגינה הפכה ליפה בין-רגע.

היה גם שיעור במלאכת יד והמורה החליטה שכל תלמידי הכיתה, כולל הבנים, ירקמו מפית. אני זוכר עד היום את הסיוט הזה. כולם כבר סיימו ואני עוד בהתחלה. המורה לא ויתרה לי. אמרה שאמשיך בבית – שיעורי בית. ביקשתי מאמא שתגאל אותי מהסיוט אבל היא באופייה היקי לא הסכימה. נדמה לי שסיימתי את ה"פרויקט" בחופש הגדול, והציון היה כמובן בהתאם.

בשיעורי התעמלות היינו גם משחקים במחניים. מי שלא יודע, זהו משחק בכדור כשמסתדרים בשתי קבוצות בשני ריבועים, כמו בכדורעף רק בלי רשת. כל קבוצה צריכה לפגוע בשחקן מהקבוצה השנייה וזה יוצא. אם הוא מצליח לתפוס את הכדור, הכדור עובר לקבוצה השנייה. הייתה בכיתה תלמידה, שרה, (שלישית משמאל בשורה האמצעית בתמונת המחזור) שהיה לה כוח של סוס. אם פגע בך כדור שלה, סביר שהיו צריכים לאשפז אותך. לכן היא תמיד הייתה מועמדת להיות הקורבן הראשון.

בתמונת המחזור, הילד שעומד לפני שמו צביקה אבל מעולם לא קראו לו כך. נכון. קראו לו צוציק. לידי עומד גדעון ברלד. יכול להיות שהוא מקורב לירון. מכיוון שהיינו שניים עם אותו שם קראו לי גדעון א' ולו קראו גדעון ב'. השני משמאל בשורה השלישית הוא אברהם קורן. הוא ואחיו ילידי יוגוסלביה ועלו ארצה בשם ברנקו ובוריס. המורה החליטה שלברנקו יקראו אברהם ולבוריס, ברוך, וכך היה.

לקראת תום הלימודים בכיתה ח' נשלחנו למבחני סקר, שהתקיימו בפעם הראשונה בארץ, ואלה קבעו את המשך דרכנו, מי לתיכון, מי למקצועי ומי לפנימייה.

תמונת המחזור

מכתב התנחומים על מות אבא ששלח מחנך הכיתה של גדעון, אבא ידידיה

קריית חיים 7.1.63

לגברת אבלס הנכבדה ולילדים היקרים!

הזדעזעתי עמוקות, כשנודע לי על האסון הכבד בהלקח מכם הבעל והאב.

לצערי לא ידעתי על האסון, כי איני קורא את העיתונים, שבהם זה פורסם ולא באתי להשתתף בצערכם ובאבלכם.

שנים רבות הכרתי את מר אבלס ז"ל. כתלמיד חרוץ שקד על רכישה מושלמת של השפה למרות קשייה ובקנאות השתדל לדבר ולהתבטא בה. כאב נבון דאג לחינוך שלכם ובשיחות הרבות ביביבו הראה הבנה רבה בהדרכה וטיפול בילדיו. כאדם נעים הליכות שבה את לב חבריו ומכריו, ובחיוכו המתמיד על שפתיו התחבב על כולם. למרות הקשיים הרבים בדרכי קליטתו בארץ, לא התלונן ואף פעם לא דבר סרה בארץ ובסדריה.

מספר את זה אני לכם ובעיקר לך, גדעון, שתדעו עד כמה הערכנו אותו כולנו וחבבנו אותו.

אין לי מילים לנחם אותכם. זהו הגורל הקשה, ועליכם להתגבר. ואתה, גדעון, כבכור המשפחה תדע לעמוד לאמא בגורלה הקשה, לעודדה ולחזקה. תדע לעזור לאמא בקשיי החיים ובחינוך האח הצעיר לקראת העתיד.

נקוה, גברת אבלס, שעם זכר בעלך היקר באדם תאזרי כוח לטפל ולחנך את בניך.

הדואבים באבלכם

אבא ומרים ידידיה