אוׂנקֶל אָרִי, סיפור על כנפיים ומשהו על טעם

גדעון כתב סיפור שבמרכזו ארוע "קולינרי". אחרי קריאתו ראיתי חובה לספר מעט יותר על אונקל ארי. ארי היה דוד של אמא,אחיה של סבתנו, אם אמנו Mehta Wagner, שנולדה בשנת 1880. הם היו ארבעה אחים ושלוש אחיות שנולדו בין השנים 1879 ל1894. ארי נולד ב1893 והגיע לארץ ישראל בשנות ה-20. אחות נוספת, Herta, ילידת 1889 הגיעה גם היא ארצה באותה תקופה והיתה אחות בבית החולים של ד"ר וואלאך בירושלים, הלא הוא ביה"ח שערי צדק.

ארי והרטה היו רווקים עד יום מותם.

ארי היה זה שמצא את המודעה שפרסמה המשפחה בג'רוזלם פוסט כאשר הגיעו ארצה. הוא כבר היה בהרצליה והפגישה המחודשת התרחשה מהר מאד. אני זוכר שהיו קשרים מאד הדוקים עם ארי וכשהיה מבקר אותנו היה הבית תמיד אפוף בריח של עשן מקטרת. שנים רבות שמשו קופסאות הטבק העגולות שלו לאחסון כלי תפירה, מסמרים וכו'.

גם הארוע המסופר בסיפור של גדעון היה למעשה חלק מהעזרה שהדוד ארי נתן למשפחה. כפי שכבר כתבנו, היה אבא זכאי להבראה בבית הבראה. לאמא לעומת זאת לא היה סידור כזה. מדי פעם הזמין אותה ארי למלון השרון לכמה ימי הבראה. באחת הפעמים כשבאנו לאסוף את אמא קרה הסיפור שגדעון מספר. והנה סיפורו של גדעון:

אַרִי. היה הקניין של מלון השרון שבחוף הרצליה. המלון נחשב בשנותיה הראשונות של המדינה כמלון פאר. הארי לוי, מי שבנה את המלון והיה בעליו הוא מי שהקים וניהל את מלון קליה שבצפון ים המלח, עד שננטש במלחמת השחרור. הדוד היה הקניין גם במלון קליה.

מכתבים של אונקל ארי להורים על ניירות מכתבים של מלון "קליה" ומלון "השרון"

לדוֹד הייתה כמובן גישה למזון משובח ולכן גם עזר לנו מידי פעם. יש לזכור שזו הייתה תקופת הצנע והמחסור בארץ היה גדול.

אצלנו בבית היה ניהול הכלכלה בידי אמא והיא ידעה לחלק את מה שיש בין בני המשפחה בצורה צודקת ככל האפשר. לדוגמה: אם היה במקרה עוף אז אבא קיבל את החזה, אמא הסתפקה בגב העוף וכרע, אני קיבלתי כרע ודני קיבל את הכנפיים.

יום אחד הזמין אותנו הדוד לארוחת צהרים במלון. זו הייתה אמורה להיות חגיגה קולינרית. כל אחד מאתנו יכול היה להזמין את מה שחפץ. כשהמלצר הגיע לדני, זה רצה כנפיים של עוף. ברור שבמלון יוקרתי אין דבר כזה כמו כנפיים של עוף. מה שהמלצר ניסה להציע לא היה מקובל והעניין הפך לבכי.

לא הייתה ברירה וכנראה הלכו לשחוט תרנגולת במיוחד כדי להגיש לדני כנפיים של עוף. תוספת שלי (דני) באותה הזדמנות גם לקחו אותנו לקונדיטוריה של המלון. זה היה משהו שאף אחד מאתנו לא ראה דומה לו. אני זוכר שהוצגו בפני עוגות עם קצפת וציפויים אחרים. תאווה לעין כל. לא לעיני המורגלות לתנאי צנע. כששאלו אותי מה אני רוצה ביקשתי עוגיית בוטנים, כמו אלו שגם היום אפשר להשיג בעיקר בפסח. תתפלאו, קיבלתי.

כמו שכתב גדעון, כוחו של הרגל.

אמא ואונקל ארי בדירה ברחוב ארלוזורוב בשנת 1978

ועוד כותב גדעון:

בעת שירותי הצבאי היה חשוב שיקרו שני דברים: שנקבל מכתבים ושנקבל חבילות מהבית, בפרט בזמנים שהייתי מגיע הביתה לעיתים רחוקות. אונקל ארי הצטרף לחגיגה והיה שולח לי חבילות. כמובן שהכילו כל טוב, אבל בעיקר תפוחי עץ נהדרים. הוא ידע שזה מה שאני אוהב. באחת החבילות הוא שלח עשרים תפוחים גדולים ויפים. כזה היה אונקל ארי.

וקטע נוסף: יש עדיין על המדפים משקה הקרוי "שנדי". זו בעצם בירה מהולה במשקה מוגז מתוק כמו ספרייט. המלעיגים קראו למשקה הזה בירה ששתה חולה סכרת. למעשה זה משקה שמתאים למי שאוהב בירה אבל מפריעה לו המרירות.

אונקל ארי ,בשנות החמישים, הרבה לפני יציאת ה"שנדי" לשוק, נהג לשתות בירה מהולה במשקה ליים הדומה לספרייט של היום.

בשנותיו האחרונות, חי בבית אבות בשכונת אחוזה שעל הכרמל. אחת לשבוע היה שוכר מונית ונוסע למרכז אחוזה כדי לקנות מאכלים מהשופרא דשופרא. זה מה שאהב לאכול בחדרו. פעם כשנשאל לשם מה הוא טורח, ענה: "אני לא מסוגל לאכול את מה שמגישים פה לצהרים".

ברור שהיה לנו עסק עם אנין טעם. תוספת שלי (דני) לסיפור. התנאים בבית האבות היו צנועים למדי. לא היה זה דיור מוגן כמו היום. לכל אחד היה רק חדר ואם היה לו מזל היו גם שרותים בחדר. לא היה מקרר בחדר או אפשרות לבשל, והדיירים היו מניחים את מצרכיהם במקרר מרכזי גדול. הבעיה היתה שהיו כאלה שחמדו את מצרכיהם של אחרים.

"יום אחד" סיפר אונקל ארי, "נעלם לאחד הדיירים הנקניק ששם במקרר. הוא לא חשב פעמיים ושם במקום הנקניק פתק עליו כתב 'הנקניק לא כשר'. זמן קצר לאחר מכן חזר הנקניק למקומו".