איך יוצאים מכאן, מדיירן ?

במכתבים של אבא, בהתייחסו ליציאה מדיירן, חוזר המשפט, "בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן להיות שוב מנותק מהעולם כמו שהייתי בין השנים 1941 ל1945". בקונטקסט ההיסטורי החשש של אבא נעשה מובן יותר ומסתבר גם מצבם הקשה של אבא, אמא וגדעון מסיום מלחמת העולם השניה או, למעשה, מרגע כניעתה ללא תנאי של יפן לברית המועצות, באוגוסט 1945. על רקע זה וכמעט בלי מידע על הקורה בעולם, צריכים אמא ואבא לקבל החלטה באשר לעתידם.

הפוסט אמנם ארוך, אבל אל תפספסו את התוספת של גדעון המתבססת על חויותיו האישיות

מה שאביא כאן מתייחס בעיקר לקשיים שעמדו בפני ההורים בעצם היציאה מדיירן. בפעם אחרת נספר על ההתלבטויות והקשיים בהחלטה על היעד אליו הם ביקשו להגיע.

נראה לי שרובנו יודעים מעט מאד על מה שקרה במזרח הרחוק בתקופה זו, כאשר אמא ואבא הגיעו לדיירן בשנת 1939, היתה מנצ'וריה חלק ממלכת "מנצ'וקו" שהקימו היפנים בשנת 1932 באזורים שכבשו מסין בשנת 1931 (מי שרוצה לדעת יותר על התקופה, שיחפש את הסרט "הקיסר האחרון"). במקביל, התנהלה בסין מאז 1927,מלחמת אזרחים בין הקואמינטיאנג בראשות צ'אנג קאי שק לבין כוחות המפלגה הקומוניסטית הסינית. מלחמה זו הוכרעה סופית עם נצחון הקומוניסטים ב1949. מאז 1941 קיים היה הסכם אי התקפה בין ברית המועצות לבין יפן. הוא המשיך להתקיים במהלך כל מלחמת העולם השניה.

אחרי וועידות יאלטה וטהרן של בעלות הברית קיבלה ברית המועצות על עצמה לסלק את יפן משטחי סין עליהן

השתלטה ב1931. ב8 באוגוסט 1945 הכריזה בריה"מ מלחמה על יפן וב9.8.1945 פלשה בריה"מ למנצ'וריה, פנים מונגוליה וצפון קוריאה. במקביל לכניעת יפן, חתמה בריה"מ ב14.8.1945 על הסכם עם סין הלאומנית - לא הקומוניסטית!! גם עם רשמית ועפ"י ההבנה בין בריה"מ לשאר "בעלות הברית" תמכה בריה"מ בממשלה המוכרת של סין. הרי שכבר אז סייעה בסתר לכוחות הסינים הקומוניסטים. בריה"מ החזירה לממשלה הסינית הקומוניסטית את שטחי מנצ'וריה ומונגוליה ב1955. קוריאה הצפונית - סיפור אחר.

את התקופה הזאת מתאר אבא בכמה מכתבים שכתב במהלך נסיונות חידוש הקשר עם המשפחה והחברים. אחד המכתבים הראשונים נכתבו לדודתו, פאולה (אשת דודו, האח של אבא שלו) בארה"ב. המכתב נכתב בנובמבר 1948 משנחאי ואני מביא את הקטעים המתארים את התקופה עד עזיבת דיירן. "שלוש השנים שלאחר כיבוש דיירן ע"י הסובייטים ועד ליציאתנו, היו קשות יותר משנות המלחמה. כאשר נכבשה דיירן ע"י הסובייטים היה בעל החברה בה עבדתי מחוץ לדיירן. אשתו נעצרה ונכסי החברה הוחרמו.אח"כ עבדתי במשך חודש כאחראי על המאזן של חברת הרכבת הסינית של צ'אנצ'ון (זהו קו רכבת מאיזור בייקאל דרך חארבין וולאדיווסטוק עד דיירן הידוע גם כ"רכבת הטראנס מנצ'ורית", דני). עזבתי כשהבנתי שהחברה הפכה למוסד סובייטי. עברתי לעבוד בחברה שיצרה שוקולד. כהכנסה צדדית עסקתי במוסיקה. בדיירן לא היו תווים. באו אלי אנשים. שרו מנגינה אותה רשמתי. עיבדתי אותה לביצוע עם ליווי או לשירה ע"י מקהלה בארבעה קולות (וואוו, זה אבא!!)

אבא וקבוצת חיילים סובייטים. אותות המצב ניכרים היטב על פניו

בשנות הכיבוש הסובייטי נשדדנו מספר פעמים. זה החל בכך שאקורדיון 80 הבסים שלי נגנב. אחרי זה פרצו לדירה שלנו ורוקנו אותה. כמה חודשים מאוחר יותר סחטו מאתנו את כל מה שעוד נשאר. למרות כל הזהירות בתהליך חיסולה של החברה בה עבדתי נמצאה טעות מנהלית. העמידו אותי בפני הברירה, או עשר שנות עבודות פרך ברוסיה או...

את זה שבכלל הצלחנו לצאת מדיירן אנו חייבים לקונסול האמריקני שאתו ועם משפחתו היינו מיודדים. במשך כמעט חצי שנה נאבקנו לקבל אישור של האמריקנים לצאת ליפן. רוב היפנים (כ200,000 בסה"כ, דני) הועברו ליפן במחצית חודש מרץ 1947. מאותו מועד לא יצאו אניות נוספות מדיירן עד יולי 1948. אנחנו ועוד כמה אירופים הצטרפנו לאניה זו".

בין המכתבים של אבא מצאתי תעוד (ללא תאריך) של תהליך היציאה. עברה בי צמרמורת כשקראתי אותו ואני מביא אותו כאן מתורגם.

בסביבות חג המולד 1947, עוצר אותי סטאוורינסקי ברחוב ומספר שהיה בקומנדטורה (המפקדה הסובייטית) בנושא עזיבת דיירן. שם אמרו לו שגם אחרים כבר נרשמו. אם יצליחו לאסוף מספיק אנשים, קיימת אולי אפשרות שתבוא אניה. אז עוד לא הייתי לגמרי בעד עזיבה. הסתבר שוב שסטאוורינסקי הרחיק מעבר לאמת. למעשה היה צ'ציש בקומנדטורה ונושא ה"יותר אנשים" היו רעיון ותקווה של סטאוורינסקי.

זמן קצר לפני השנה החדשה הציע אייק פטש (הקונסול האמריקני בדיירן, ד"א) לנקוט יזמה רצינית. אני שמעתי ע"כ רק בליל סילבסטר ובאווירת הערב הגענו רק להסכמה שמיד אחרי תחילת השנה יש לגשת לנושא ברצינות. כך התאספנו בתחילת ינואר במשרדו של סטאוורינסקי, סטאוורינסקי, צ'ציש, ברונו ואני. היינו די באפלה. דובר על מנילה, שנחאי ויפן. לבסוף ראינו שהדרך בעלת הסיכוי הרב ביותר היא דרך יפן באמצעות הIRO ( ארגון הפליטים הבינ"ל. דני). נוסח מכתב זהה לכל הפונים וחולק לאנשים. המכתבים נכתבו, אח"כ נכתבו מחדש, נאספו ונמסרו לאייק. נאספו כ-25 איש.המכתבים יצאו בינואר, יחד עם מכתבו של אייק לננקינג (היום ננג'ינג בירת מחוז ג'יאנגסו בסין).

בפברואר שמענו ששנחאי קיבלה את מכתבינו והנושא נודע בפומבי בדיירן. לפתע הופיעו זרים רבים נוספים שלא חשבנו עליהם. עפ"י עצתו של אייק הורכבה רשימה נוספת והועברה הלאה.

בינתיים ניסו סטאוורינסקי וצ'צ'יש את מזלם אצל הרוסים. בהתחלה התקבלו בקונסוליה בגישה חיובית ואח"כ סורבו. לבסוף הגישו את בקשותיהם בקומנדטורה. במרץ הגענו עם בקשותינו לקומנדטורה, זמן קצר לפני כן נקראו סטאוורינסקי וצ'צ'יש למקום ונאמר להם שיוכלו לנסוע, אם יקבלו אישור מהאמריקאים.

אחר כך, במשך זמן רב, לא קרה דבר . כל הפניות לקומנדטורה נענו בדברי ניחומים ריקים מתוכן. לבסוף – בתחילת יוני – נקראה קבוצה גדולה של זרים לקומנדטורה והרוב קיבלו מידע דומה לזה של סטאוורינסקי וצ'צ'יש, רק אנחנו לא.

שוב לא קרה כלום ומשפחת PATCH (הקונסול האמריקני, דני) עזבה. כבר היה ידוע שאניות הרפטריאציה (החזרה ליפן של היפנים, ד"א) יפליגו ב10 וב20 ביולי. רק למשפחת קיני וגברת מקובה היו אישורים. ב14 ביולי הייתי בקונסוליה ופאדוק הביע צערו ע"כ שנטעו בנו תקוות שווא. הוא לא רואה יותר סיכוי. שמחנו שלא הכנו את עצמנו לעזיבה, כמו דינה גלוברמן וצ'צ'יש שאפילו לקח 8 ימי חופשה כדי לארוז.

הידיעה ע"כ שהאמריקנים נתנו לנו אישור (CLEARANCE ), הגיעה לכן בהפתעה מוחלטת. ברונו הודיע ע"כ לאילזה בשבת ה19 ביולי ובסביבות השעה 15:00 התקשרה אלי אילזה והודיעה לי. ברמן אפילו לא התייחס לידיעה ברצינות. אבל עכשיו התחיל הכל. קודם כל לפאדוק. שם נודע לי שמדובר בסה"כ ב15 אנשים חוץ ממשפחת דרנן. בין השאר ללא פולסלו וצ'ציש. עם המכתבים יצאנו לקומנדטורה. לא מצאנו את פומין והמשכנו לקיני. משם למפלגת הפועלים היפנית, בתקווה לקבל מידע נוסף. ללא הצלחה. ביום ראשון נפגשנו שוב אצל היפנים. נסענו למחנה של היפנים וגם שם לא החכמנו הרבה. אחרי זה הלכתי למסטר בענייני כספים. מאוחר יותר נפגשתי עם אילזה. נציג מפקד המחנה הצליח ליצור קשר טלפוני עם פומין והמליץ שנהיה מוכנים ביום שני ב11:00. לפני כן עוד הייתי חייב ללכת ל DALCONT כדי להעביר את מה שיכולתי להעביר. ב10:30 היינו בקומנדטורה. שם שמענו שחולקו אישורים נוספים (כבר ביום ראשון נודע לנו שפולסלו קיבלו אישור). לא ניתן היה להיפגש עם פומין לפני השעה 12:00. לכן, הלכנו, קודם כל, שוב הביתה ושוב ירדנו. רק ב12:30 קיבל פומין את הראשון. היו אלה פולסלו שיצאו עם התשובה שעליהם לשוב בשעה 18:00. לא שוחחתי עם השניים הבאים שיצאו (הייתי עסוק עם סטאוורינסקי שניסה להידחף בתור), הייתי המום כאשר פומין אמר לי, "מר אבלס, אין דבר המונע את נסיעתך. תגיע היום ב15:00 למחנה כדי לקבל הנחיות סופיות". החוצה, להמתין עד שלני וברונו קיבלו תשובה זהה ואז עוד לגברת סימון. רצינו מעתה לסדר הכל כשבעה אנשים יחד. גברת סימון יצאה אבל עם הידיעה "לחזור בשש".

עם ברונו ולני הלכנו למחנה, שם פגשנו את פולסלו שכאשר הגיע זמנו, נזרק ע"י המייג'ור כי לפולסלו עוד לא היה אישור של הרוסים. אם כן, ביום שלישי בשעה 07:00 במחנה, מוכנים לתזוזה.

חזרה הביתה והמשך מכירת הרהיטים שכבר החלה בחוסר סדר מוחלט. נוסף על כך היתה אילזה חייבת ללכת. אורחים שהיו אצלנו משבת בבוקר עד מאוחר בערב, הפריעו יותר משעזרו. אני עצמי לא הייתי מסוגל לעזור בדרך כלשהי. ככל שהתקדם הזמן גדלה האנדרלמוסיה. הזמנו את עצמנו למשפחת גוטליב לארוחת ערב, אבל לא היינו מסוגלים לאכול. אז למסטר. בדרך חזרה לגוטליב עוצר אותי גרויסמן. הפרידה המרגשת ביותר עבורי מגרויסמן וגברת ואכטל.

את הכתובות הרבות שמסרו לנו, תחבתי ללא אבחנה לתיק. רק על האניה מצאתי זמן לרשום את הכתובות וההערות הדרושות. בלילה עוד הגיע "הרופא הראשי" עם תוויות המטען וסוניה עם המזוודה האחרונה.

כאשר הגיעה המשאית בשעה 06:00 עוד לא בדיוק סיימנו, אבל גברת גורבצ'נקו ו"יורשים" אחרים כבר נאספו והיו מאד עסוקים. לבסוף היה מטען על המשאית ויצאנו למחנה.

כאן נאלצתי למסור את מפתחות הדירה – נבזות שעלתה לנו ביוקר. נודע לי, בהזדמנות זאת שאירנה וגברת סימון קיבלו אישור. הן עצמן לא ידעו דבר והיו מוזמנות לפומין לשעה 11:00. אנחנו לא יכולנו להשיג אותן. אחרי המתנה ארוכה יצאנו לדרך אנחנו חמישה: שני הפולסלו וליוויה בלה. המשאיות טעו בדרך ונאלצנו להמתין שעות בנמל, בשמש. אז ראינו את גב' איזאק מגיעה והלכנו לביקורת המכס. לפני שהנבזות הזאת התחילה הגיעו עוד הקיניס והמורה היוונית לזמרה. גברת מחובה נלקחה ישירות ע"י הרוסים. זריקת חיסון ראשונה. בסביבות 13:00 מגיעים שלושת סטאוורינסקי וסימונס. וסוף סוף הלכנו לאניה, אותה ראינו נכנסת בשעה 11:00. פרידה מגינתר ניגרמן והאנס-יורגן פנסינג. לאניה ולתאים. הוצגנו בפני הקברניט. בתא הרגשנו שהאניה נוטה נטיה חזקה. כבר הרמנו עוגן וכולם עמדו בצד אחד של האניה.

כאשר עברנו את המחנה נפרדנו מדיירן והתארגנו ל"שייט" ב"טאקאסאגו מארו". נודע לנו שיעדנו הוא מאיזורו ולא סאסבו, כפי שאמר לנו ד"ר קין. דאגנו למטען הגדול ובררנו היכן ומתי ניתן להתרחץ על הסיפון. למרות הכל נאלצנו רוב הזמן לשבת בתא. אח"כ היתה תספורת תמורת סבון. הילד קיבל רשות לנהוג את האניה. דומינו על מיטת שדה על הסיפון עם קהל רב, מוסיקה לאור ירח עם משפחת דרנן.

השכמה מוקדמת ב24 ביולי כדי להיות מוכנים בזמן עבור האמריקנים. החוף המיוער התקרב יותר ויותר ואז, סוף סוף, הסירה המהירה "וונדה לי" עם הכוכבים והפסים.

אחרי שעגנו עלינו לסירה. שוב נאלצנו לחכות לסטאוורינסקי שהיה חייב להיות יוצא מן הכלל. הוא גם סרב לקבל חיסון באוניה ולעבור טיהור בדי.די. טי. מנקודת הנחיתה בחוף באוטובוס לנקודת ביקורת המטען. אחרי זה מקלחת נהדרת, חיסון נגד אבעבועות ושוב "די.די.טי". בשובנו מצאנו שכל הכסף נעלם ממטען היד שלנו. "הכל בסדר, אין צורך בקבלות". נשמע נחמד, אבל אנחנו היינו בכל זאת ספקנים.

משם לבית המגורים מספר 1 עם "חדרי שינה לגברות" ו.. לגברים ו"חדרי שירותים לשימוש פרטי של זרים".שלוש ארוחות ביום. האחרונה ב17:00, לכן צריך לשמור לחם למקרה שרעבים בשעה מאוחרת. אבל מי בכלל היה רעב.

בימים הראשונים שרתה אוירה נעימה למדי בקבוצה שמשפחת קיני חסרה בה ונספה משפחת דרנן ושגדלה ל14 נפשות. אחרי זמן קצר התגלעו סכסוכים. התנחמנו בעובדה שהמשך הנסיעה קרוב.

תעודת רישום ביפן תאריך כניסה: 26.7.1948

בינתיים עברנו תשאול ע"י הCIC ( יחידת הריגול הנגדי של ארה"ב Counter Intellegence Corps סוכנות מודיעין של צבא ארה"ב, דני) וע"י נציגי הSCAP (המפקדה העליונה של בעלות הברית, דני). שוב חיסונים, קצת חומר קריאה שנאסף, הרבה שעמום. ביקור אצל יוצאי דיירן מהאוניה הראשונה שהיו בהסגר. טיול לא מוצלח לצד הלא נכון של מייזרו. ביום ששי אחה"צ יציאה באוטובוס לתחנת הרכבת היגאשי-מייזורו. שוב נאלצים לחכות לסטאוורינסקי.

בקרון שמור החלה הנסיעה הארוכה לטוקיו. משפחת קיני שוב הצטרפה אלינו, אבל 5 ממשפחת דרנן נשארו מאחור. הרבה פיח, ידיים ופנים שחורים. שדות אורז ועוד שדות אורז. המעבר הבלתי נשכח בעמק צר עם זרמי מים מהירים וגשר תלוי. עצירה בקיוטו ופגישה מחודשת עם האחיות (נזירות, דני) מרגרט וסבינה. קוקה קולה אפשר לקבל רק תמורת "כסף צבאי" לנו אין כזה.

ממשיכים לאורך אגם ביווה, הנעלם לאט בחשיכה. מסילת הברזל מצוידת ברמזורים אוטומטיים עם אורות בשלושה צבעים. שינה בתצורות עקומות ובלתי אפשריות. רק סטאוורינסקי עשו לעצמם מיטות נוחות משורה של מושבים. בהאמאטסו אני מתעורר שבור כולי. "גונב" מברונו את הדום הרגליים שאינו בשימוש, מוסיף מושב ונוהג דוגמת משפחת סטאוורינסקי. בבוקר של יום המחרת אנחנו חוצים במשך 20 דקות את מנהרת G.S.D. הרכבת נמשכת ע"י קטר חשמלי. מדי פעם אנחנו רואים את האגמים הפנימיים ולבסוף ב31.7 בשעה 10:50 מגיעים לטוקיו.

לתדהמתנו לא חיכה לנו איש בטוקיו, למרות שנאמר לנו במייזרו שהצלב האדום הבינ"ל ידאג לנו. כל הנסיונות למצוא נציג של הצל"א היו לחינם. רק הודעה משוכפלת על גורל כספנו נמסרה לנו ליד. בהחלטה מהירה השארתי את ארבעת האחרים על רציף התחנה וניסיתי לטלפן אל הצל"א מהמשרד הראשון מעבר לרחוב. לא הצלחתי למצוא טלפון בתחנת הרכבת. אחרי שהצלחתי ליצור קשר סרבו מהמשרד לעשות משהו והבהירו לי שבלתי אפשרי לשלוח מישהו לתחנת הרכבת. נתנו לי את מספר הטלפון של מייברגן ביוקוהמה. מכיוון שלא היתה לי ברירה אחרת, התקשרתי אליו. הוא כבר מזמן איננו עוסק בסיוע. עבד לפני חמש שנים עבור הג'וינט וייעץ לי אחרי שיקולים לכאן ולכאן, להיפטר ממטען היד שלנו ולנסוע ליוקוהמה, כדי לדון אתו מה ניתן לעשות. עם הידיעה הזאת, חזרה לתחנת הרכבת. שם מצאתי את הארבעה. מטען היד נלקח בינתיים ואיש לא ידע לאן. אחרי חיפושים ארוכים מצאנו את המטען ברחוב יחד עם מטענם של יתר יוצאי דיירן. הם חיכו עד שהאחראים להם מצאו אפשרות להובלה. ניסינו למסור את המטען שלנו לשמירת חפצים. הזהירו אותנו מפני שמירת החפצים היפנית. הRTO לא יכול היה לאחסן את מטעננו לזמן ממושך ללא אישור מהקצין התורן. כאשר זיהה הקצין את מצבנו, התיישב בג'יפ שלו, נעלם ולא נראה יותר.

המועד שקבעתי עם מייברגן ביוקוהמה התקרב. התקשרתי אליו שוב כדי להגיד שנוכל לבוא רק מאוחר יותר. בהזדמנות זו הוא אמר לי שהוא יוכל להלין אותנו ביוקוהמה עד יום שני. דאגה אחת פחות! בינתיים היה צורך לטפל במטען הגדול. איש מיוצאי דיירן לא הצליח למצוא אמצעי תובלה – זה היה בשבת בצהריים - הגענו להסכמה שהקרון עם המטען יישאר חתום בתחנה עד יום שני. את כל מטען היד שלא היינו זקוקים לו ביוקוהמה הכנסנו גם לקרון. לקראת 14:45 יכולנו סוף סוף לצאת לכיוון יוקוהמה.

מהRTO של יוקוהמה טלפנו למייברגן. הוא הגיע אחרי זמן מה ושילח את הנשים ואת הילד באוטובוס. ברונו ואני נשארנו לחכות למשאית שהביאה את המטען לביתו של מייברגן. רק עכשיו נודע לי שגם מייברגן הוא מהמבורג.

אחרי שאספנו את השלושה שנסעו רחוק מדי הצלחנו סוף סוף לנשום מעט ולשוחח. מסתבר שחייבים לחכות ליום שני, לפני שנוכל לעשות משהו.ביום שני בבוקר ירד גשם זלעפות. קודם כל לקונסוליה האמריקנית: אין סיכוי לאשרה לארה"ב בקווטה של חסרי האזרחות (DP). אח"כ לטוקיו. לצלב האדום. קבלת פנים קרירה ע"י מר אנגסט (עוד לא היה בידו אישור מהIRO שהם נוטלים אחריות עלינו. רק משימה מהSCAP לדאוג לנו) הלאה לPOOLE ובדרך ספוגים מגשם. ידיעה: עוד אין ויזה לסין אם עד יציאת האניה לא תגיע, ייתן לנו מר צוי אשרות זמניות. האוניה הבאה בשבת ה7 באוגוסט.

ממייברגן נודע לנו שאנגסט ישלם עבורנו. אבל אנחנו צריכים לשלם מהדולרים שלנו לפחות 50$, כדי לקנות מוצרי

מזון בOSS (המשרד לשירותים אסטרטגיים – קודמו של הCIA, דני). נסיעה לטוקיו למלון טוקיו כדי לקבל אישורים של הOSS. משם לנשיונל סיטי בנק ששולח אותנו, קודם כל, למייג'ור וילדרמן במפקדה הראשית. מתי ניסע? אם יוצאים בשבת אנחנו חייבים לדעת עד יום חמישי, כדי להסדיר הכל. אם לא, אנחנו צריכים לדאוג למקום לינה החלמשבת.

בינתיים הגיע המטען שלנו לחברת זיבר הנגר ושות' ביוקוהמה. היה צורך להכניס ולהוציא דברים. צריך להשיג תלושי מזון. יש לעשות צילומי דרכון. להרשם אצל היפנים ואז למצוא מקום לינה.

עם ברונו למשרד הנסיעות היפני. קודם אל הלא נכון במלון גראנד ואח"כ לנכון מול מיידיה . סרבנו לנסיעת הרכבת הארוכה לאיסוגו. שלחנו הלאה ו Real Diseases. בדיקת מלונות בטוקיו לאורך הלידאבאשי. שריינו חדרים למקרה ו...ולבסוף שכרנו חדרים במלון פוג'מטסו ביקוהמה, בעזרת הקונסוליה האמריקנית. מחוץ לתחום! אחרי המעבר היה לכולנו מצב רוח רע אבל לבסוף התרגלנו פחות או יותר.

ביום הראשון ביקור של גברת סימון ואירנה. אז החל המעבר ב APL. (חברת American President Lines , דני)

ב14 באוגוסט לשנחאי. לא! הסינים נסוגו ואנחנו שוב מקורקעים.

בינתיים נסיעות שגרתיות לטוקיו, קניות בOSS, גינזה (התמונה משמאל), מיטסוקושי. רכבת תחתית, אבל לעולם לא שוב. ביקור של האב שיפר. פגישה עם גברת נוצאקי ביוקוהמה. טיול יום ראשון ארוך דרך שיבויה, קודם כל למשפחת נוצאקי ואז ליוצויה למפגש מריקנול.

בינתיים נודע לנו מהAPL שאניה ב25 באוגוסט לא תיקח אותנו כי זו אניה סובבת עולם. האניה אחריה איננה לוקחת לבנים במחלקה השלישית ולכן נצא רק ב2 באוקטובר. דוחקים באנגסט שיבקש אישור מהIRO להרשם לנסיעה בהזדמנות הטובה ביותר, אבל הוא לא עשה דבר וחיכה לאשרות, שחולקו ב31 באוגוסט.

הודעה מהAPL שיש לקבל אישור לנסיעה במחלקה שלישית באניה הבאה. כצפוי, דחיה אחרי שלושה ימים. לוחצים על אנגסט להשיג אישור לטיסה.

בהמלצת קומור למר אוקסיממונה כח אדם של ה Army Central Exchange בבניין יובה. הפגישה ליום חמישי נקבעה ביום שני. ביום חמישי הודעה שעלי להיפגש קודם עם ווילדרמן".

עד כאן המסמך הבלתי שלם של אבא. על ההפלגה לשנחאי, כבר כתב גדעון. על המחשבות בעניין היעד הסופי של הנדודים, האכזבות, המשברים וההחלטה בפעם אחרת.

וגדעון מוסיף: דני כתב את הפוסט "איך יוצאים מדיירן?" המתאר את אשר עבר עלינו בתקופה הקשה בדיירן ותרגם מן המכתבים המתארים את האירועים.

לקורא מן השורה יש כאן המון נתונים ושמות שלא יאמרו לו מאומה. לכן נראה לי שצריך פה להוציא את המוץ מן התבן.

ברור שהמצב לא היה פשוט בכל התקופה בה חיינו בדיירן אך הוא הפך לבלתי אפשרי עם כניסת הסובייטים לעיר. די לראות את התמונה שצולמה בבית הקפה בו עבדו הורי תקופה מסוימת. לראות את החיילים הסובייטים המקועקעים והשתויים. דני מזכיר את פני אבא המבוהלים.

אבא מצא גאולה מסוימת כשעבר לעבוד בבית החרושת הסיני לשוקולד, אבל חוסר הביטחון מחד והידיעה שהסיכוי לצאת מדיירן קלוש, מאידך, הפכו את החיים לבלתי אפשריים.

התהליך הסופי שאיפשר את היציאה מדיירן היה רצוף התייחסות מזלזלת של הסובייטים באלה המבקשים לצאת. הדבר התאפיין בדחיות בלתי מוסברות, ביחס מזלזל ובסופו של דבר מתן רשות ליציאה בטווח של כשלושה ימים, שבהם צריך לחסל שהות של עשר שנים במקום.

קשרים חברתיים של שנים רבות נקרעו ברגע והמאושרים שקיבלו אישורי יציאה ניסו להיאחז איש ברעהו בכל כוחם. כך גם החמישייה שלנו, זוג עם ילד, רווק ואלמנה.

כמובן שלי כילד יש זיכרונות אחרים אבל עם קריאת הפוסט של דני, גם לי מסתדרים היום לא מעט דברים.

היציאה מדיירן לא הביאה את הגאולה. מעבר לקושי הפיסי בהפלגה ליפן גם ההגעה ליפן הייתה קשה. כנראה שכל נוסעי האוניה, שרובם היו מגורשים יפנים, קיבלו את אותו יחס כולל המעבר למחנה במייזורו שביפן. רק כעבור זמן ומאמצים הצליחה החמישייה לפלוט עצמה מתוך ההמון היפני שבמחנה.

התיאור במכתב של אבא על ההגעה שלנו לטוקיו הוא מזעזע. למעשה עם הירידה מהרכבת מצאו עצמם חמישה פליטים באמצע טוקיו הכבושה על ידי האמריקאים ללא שום הכוונה, ללא כסף כמעט ועם מסמכים שלא עזרו לכלום. האומץ של שני הגברים, להשאיר שתי נשים וילד בתחנת הרכבת ולהתחיל לחפש את עזרת הצלב האדום בלי קצה חוט, ראוי להערצה.

התקופה ביוקוהמה שביפן הייתה רצופה בניסיונות להזיז דברים מחד ומצד שני, זמן המתנה מורט עצבים. לעיתים כשנראה שמשהו זז התברר שזו הייתה תקוות שווא.

כך עברו חודשים עד שסוף סוף הגיעה הגאולה כשמצאנו עצמנו על האוניה לשנחאי, אבל גם כאן לא הכל היה ורוד. בשנחאי נקלטנו במחנה פליטים שכולם יהודים וכאן לא הייתה ברירה אלה לשחות עם הזרם ולהמתין לתורנו כדי לבחור לעלות לישראל, שזה כבר סיפור אחר.